עד שלא יישאר מטר

שנה שלמה לא ירד גשם.

השדות נסדקו, הבארות התייבשו. בבית הכנסת אמרו תהילים יום אחרי יום, התענו ובכו. גם הבעל שם טוב התפלל איתם. השמיים נשארו סגורים.

ערב אחד, באמצע התפילה, התחיל מישהו לצעוק.

לא אחד מהחשובים. יהודי פשוט, מאלה שעומדים ליד הדלת ובקושי מוצאים את המילים בסידור. הוא הגיע לפסוק מקריאת שמע שנשמע כמו קללה, “ועצר את השמים ולא יהיה מטר”, וחזר עליו שוב ושוב, בקול גדול, בבכי.

כולם הביטו בו. מישהו לחש לו להירגע. ככה צועקים פסוק של קללה?

הבעל שם טוב לא גער בו. הוא הסתכל עליו, ואחר כך הרים את העיניים למעלה.

למחרת התכסו השמיים בעננים, ועוד לפני שהשבוע נגמר ירדו גשמים.

אחר כך שאל אותו הבעל שם טוב: “מה התכוונת כשצעקת את הפסוק?”

האיש ענה כמו שאדם פשוט עונה:

“כתוב שלא יהיה מטר. אז הבנתי: הוא יוריד את כל המטר, עד שלא יישאר מטר למעלה. ואמרתי לו: אם ככה, תתחיל.”