הם לא ידעו כלום

הצום נגמר, והבעל שם טוב עדיין לא יצא מהחדר.

בחוץ העיירה נשמה לרווחה. תקיעת השופר של סוף נעילה עוד הידהדה בבית המדרש, אנשים מיהרו הביתה לשבור את הצום, ילדים רצו ברחוב עם פרוסת לחם ביד. יום כיפור נגמר.

אבל מי שראה את הבעל שם טוב באותו יום ידע שמשהו לא רגיל.

מהבוקר הוא היה כבד. פניו חתומות, ובתפילה – לא כמו תמיד. מי שעמד קרוב ראה איך הוא מתאמץ, כמו מי שדוחף דלת שלא נפתחת. בנעילה זה כבר היה גלוי לכולם: הידיים רועדות, הפנים בוערות, הקול נשבר. אף אחד לא שאל.

מה הוא ראה שם, למעלה, הוא לא אמר. אבל גזרה קשה הייתה תלויה מעל, וכל היום הקדוש – התפילות, הבכי, כל הכוח שהיה בו – לא הצליח להזיז אותה.

נשאר לו דבר אחד.

במוצאי יום כיפור מקדשים את הלבנה. אם יקדש אותה הלילה, בכוונות שלו, הגזרה תתבטל. זה הפתח האחרון.

הוא שלח מישהו להביט בשמיים.

עננים. שכבה כבדה ואפורה, מקצה לקצה, בלי סדק.

הוא ישב בחדרו, עצם את עיניו, וכיוון. כל מה שהיה לו. שלח את המחשבה למעלה, לקרוע את העננים. ושלח שוב מישהו לבדוק.

עננים. עבים יותר.

ובינתיים, בחדר הסמוך – החסידים.

הם לא ידעו כלום. לא על הגזרה, לא על העננים, לא על מה שקורה מאחורי הדלת. הם ידעו רק מה שכולם ידעו: הבעל שם טוב התפלל היום כמו שלא התפלל מעולם. ואם הבעל שם טוב התפלל ככה – ודאי פעל. ודאי נחתמה השנה לטובה. מה יש עוד לדאוג?

מישהו שבר את הצום. מישהו התחיל לזמזם ניגון. מישהו הצטרף.

תוך כמה דקות החדר היה מלא. שולחן נדחף לצד, ידיים על כתפיים, ניגון אחד גורר את הבא. ואז הם עשו מה שחסידים עושים כשהשמחה גדולה מהחדר: פתחו את הדלת של הרבי.

הוא ישב שם, עיניים עצומות, פנים חיוורות.

הם לא ראו את זה. או ראו, ולא הבינו. הם משכו אותו, בעדינות, בצחוק, יד ביד. “רבי, מוצאי יום כיפור!” והוא לא התנגד. קם. ידיים על כתפיים.

והבעל שם טוב רקד.

באמצע הריקוד נכנס מישהו מהחצר, נעצר בפתח, וצעק מעל הניגון:

“הלבנה!”

יצאו כולם. השמיים היו פתוחים. לא סדק – פתוחים. הלבנה עמדה שם, גדולה ולבנה, כאילו לא היה ענן אף פעם.

הבעל שם טוב עמד בחצר ובירך. ואחר כך, כשחזרו פנימה, אמר לחסידים משפט אחד:

“מה שאני לא הצלחתי לפעול בכוונות שלי – אתם פעלתם בשמחה שלכם.”