הניגון שלא נשמע כמו וידוי

בעיירה שבה גר הבעל שם טוב היה חזן שלא התבלט בכלום. לא בקול, לא בלמדנות, לא בהתנהגות. במשך כל השנה כמעט איש לא שם לב אליו.

אבל פעם בשנה זה היה שונה. ביום הכיפורים, כשהגיע תורו לומר “על חטא”, היה עולה לפני העמוד.

בית הכנסת היה שקט. המתפללים עמדו עטופים ביראה, והמילים יצאו לאט מן הסידורים.

והוא שר.

לא בכה. לא הנמיך את קולו כמו שנהוג בווידוי. שר בניגון עולה, כמעט שמח, כאילו הוא מכריז בשורה טובה ולא מתוודה על דבר רע.

כמה מהמתפללים הצטמררו. יש מי שחשב שזה חוסר כבוד ליום הקדוש ביותר בשנה.

אחד התלמידים הביט בחזן כל התפילה ולא הצליח להבין. כשנגמרה התפילה ניגש אל הבעל שם טוב ושאל: “איך אתה מניח לו לשיר ככה ביום הקדוש הזה?”

הבעל שם טוב לא ענה. הוא קרא לחזן.

“למה אתה שר את הווידוי בשמחה?”

החזן ענה בפשטות, כאילו נשאל על משהו מובן מאליו: “כל ‘על חטא’ שאני אומר, אני רואה בעיני רוחי חדר בארמון המלך שהתלכלך. ואני מנקה אותו. איך לא אשמח, שזכיתי בעבודה כזאת?”

הבעל שם טוב פנה אל תלמידיו ואמר להם רק את זה:

“אין פלא שנשמתו יושבת במקום כל כך גבוה.”