למה שאל, אם ידע?

פטרבורג, 1798.

בתא כלא יושב רב יהודי, ומחכה למשפט.

הלשינו עליו לשלטונות. האשמה: בגידה במלכות.

הוא שקוע במחשבה, ולא שם לב שהדלת נפתחה.

בפתח עומד אחד מבכירי השלטון.

הוא נכנס, ומתחיל לדבר איתו.
על התנ"ך. על שאלות שעלו לו כשקרא.

ואז הוא שואל את השאלה שמטרידה אותו באמת:

"אלוקים יודע הכול. אז למה הוא שואל את אדם הראשון 'אַיֶּכָּה'?
הוא לא ידע איפה הוא מתחבא?"

שאלה שאין לה תשובה נוחה.

בפרשת בראשית, אחרי החטא, האדם מתחבא בין עצי הגן.

ואלוקים קורא לו:

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?"

זו השאלה הראשונה שאלוקים שואל בתורה.

ורש"י כותב: יודע היה היכן הוא.

הוא שאל כדי להיכנס איתו בדברים.
כדי שלא ייבהל.
כי מי שנענש פתאום, בלי שדיברו איתו, נבהל ולא מסוגל לענות.

עוד לפני משפט אחד של דין,
נאמרה שאלה.

שאלה שלא מבקשת מידע.
היא מחכה לתשובה.

הרב שתק רגע. ואז שאל:

"אתה מאמין שהתורה נצחית, ושהיא מדברת לכל אדם, בכל דור?"

"מאמין."

"אז בכל דור, אלוקים קורא לכל אדם: איפה אתה בעולם שלך?
כך וכך שנים וימים ניתנו לך. עד היכן הגעת?

אלוקים אומר משהו כזה: ארבעים ושש שנה חיית. איפה אתה?"

האיש שמע את הגיל המדויק שלו.

הוא התעשת, הניח יד על כתף האסיר, וקרא: "בראבו!"

אבל לבו רעד.

הרב היה רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא.
בי"ט בכסלו הוא שוחרר.

ובתא ההוא, מי שנשאל באמת לא היה האסיר.

מאז עברו יותר ממאתיים שנה.

השבת מתחילים שוב את התורה.
ובפרק השלישי, כמו בכל שנה, חוזרת אותה שאלה.

אנחנו רגילים לשמוע בה האשמה:
איפה היית? מה עשית? למה התחבאת?

אבל היא לא באה עם רשימה.
היא באה עם מספר.

השנים שקיבלת. הימים שכבר עברו.

והיא לא באה להבהיל.
היא באה לפתוח שיחה.

אז אם מישהו היה נכנס עכשיו, ואומר לך את הגיל שלך –

איפה אתה?