מה נשאר כשאף אחד לא רואה?

הוא היה יכול
פשוט להמשיך.

אף אחד לא עצר אותו.

לא השופט.
לא היריב.

גם בצילומים
היה קשה לראות
מה קרה.

רגע קודם,
קצה המחבט שלו
נגע באחד הקנים.

מגע קטן.

כמעט בלתי נראה.

אבל בריאן דייויס,
שחקן גולף מקצועני,
ידע.

רק הוא.

ומולו,
עמד הניצחון הראשון
שלו בקריירה.

הוא כבר היה
בתוך רגע ההכרעה.

עוד מכה אחת
הייתה יכולה
לשנות הכול.

הוא היה יכול לשתוק.

להמשיך לשחק.

אבל דייויס עצר.

וקרא לשופט.

בעצמו.

הבדיקה אישרה
את מה שהוא דיווח.

והניצחון הראשון שלו
חמק ממנו.

על מגע קטן
שכמעט אף אחד
לא יכול היה לראות.

חוץ ממנו.

אז למה הוא עצר?

למה אדם
מוותר על דבר
שהוא כל כך רוצה,
בשביל דבר
שאף אחד אחר
לא ידע עליו?

והשאלה הזאת,
מסתבר,
לא התחילה שם
על מגרש גולף.

בפרשת כי תבוא,
עם שלם עומד
ומכריז בקול
על מעשים
שמטבעם
כמעט בלתי אפשרי לראות.

מסיג גבול בשדה,
מתעה עיוור בדרך,
מכה רעהו בסתר.

מעשים שקורים
במקום שבו אין עדים,
ולפעמים גם אין מי שיבוא
לדרוש תשובה.

ועל כל אחד מהם,
עם שלם עונה:

אמן.

וזה כמעט דבר מוזר.

למה לעמוד מול עם שלם
ולהכריז בקול
דווקא על הדברים
שאף אחד לא יכול
באמת לפקח עליהם?

אולי כי יש דברים
שאי אפשר לבנות עליהם
מערכת של פיקוח.

וברגע שאף אחד לא רואה,
נשארת שאלה אחרת:

מי אנחנו
כשאין לנו סיבה
להיראות טוב?

כי כשיש מי שמסתכל,
אנחנו עסוקים גם בשאלה
איך יראו אותנו.

אבל כשאין אף אחד,
השאלה משתנה.

לא מה יחשבו עליי.

אלא:

מי אני יודע שאני?

כי גם כשאף אחד אחר
לא ראה את הבחירה שלנו,

אנחנו יודעים.

וכל בחירה כזאת
משאירה משהו בתוכנו.

ידיעה קטנה ושקטה,

על מי היינו
ברגע שבו
אף אחד לא הסתכל.

ואולי יש רגעים
שבהם זה הדבר היחיד
שנשאר מולנו.

לא איך נראינו.

אלא מי ידענו
שהיינו.