הספינה שחזרה

הבעל שם טוב חלם שנים רבות להגיע לארץ ישראל.

לא רק למקום. לאוויר שלה, לאבנים שלה, למקומות שהתורה מספרת עליהם ואף פעם לא ראה. עכשיו יצא לדרך עם בתו אדל ועם תלמיד אחד, והגיע עד קושטא, איסטנבול של היום, העיר שממנה מפליגים אל הארץ.

עיכוב בא אחרי עיכוב. ספינות לא יצאו, הכסף הלך, הימים עברו. בחול המועד פסח עלו סוף־סוף על ספינה שהפליגה לארץ ישראל.

ובלב ים התחילה סערה.

גלים כמו קירות, שמיים שחורים. הנוסעים זרקו לים את חפציהם כדי להקל על הספינה. הבעל שם טוב עמד באמצע הסיפון וניסה את כל מה שידע לנסות.

זה לא עבד.

מסופר שהבין אז: הים יירגע רק אם יוותר על מה שיקר לו מכול. בידיו היו הכתבים שנשא איתו. הוא לא זז.

אדל הסתכלה עליו ואמרה:

“אבא, זרוק אותם. ממני עוד יצא בן שיכתוב כתבים יפים מאלה.”

הוא זרק. הים נרגע.

אבל הספינה כבר לא המשיכה לארץ. היא חזרה לקושטא, אל העיר שיצאה ממנה.

הוא לא ניסה שוב.