הילד שלא פחד

ישראל היה ילד יתום. אחר כך יכירו אותו בשם הבעל שם טוב, אבל אז הוא היה רק ילד קטן שנכנס ליער, כמו בכל יום.

הפעם הוא שמע שם קול.

אדם, מרחוק, בין העצים. לא שירה ולא בכי. משהו באמצע, כמו מי שמדבר עם מישהו שעומד ממש לידו.

הוא הלך אחרי הקול.

בקרחת קטנה עמד יהודי זר, אחד מהצדיקים הנסתרים, אלה שאיש אינו יודע מי הם. הוא היה עטוף בטלית, עם תפילין על ראשו, ומתפלל. ישראל ראה יהודים מתפללים בכל יום, אבל תפילה כזאת עוד לא. כל גופו התפלל, לא רק פיו.

הילד עמד מאחורי עץ ולא זז.

כשהסתיימה התפילה הסתובב הצדיק, כאילו ידע כל הזמן שהוא שם.

“ילד קטן לבד ביער,” אמר. “אתה לא מפחד?”

“לא.”

“גם לא מהחיות? גם לא מהלילה?”

“לא.”

הצדיק הסתכל עליו זמן ארוך. “למה?”

ישראל חשב רגע. ואז ענה, בקול של מי שמוסר משהו שהופקד בידו:

“אבא שלי אמר לי, לפני שמת: אל תירא משום דבר, רק מהשם לבדו.”