אם קשה לי, אולי טעיתי?

החלטת.

אחרי הרבה זמן של "עוד מעט", קמת ועשית את זה.

עברת דירה. או התחלת עבודה חדשה. או הפסקת הרגל שכבר מזמן רצית לעזוב.

או שפשוט החלטת שהפעם משהו יהיה אחרת.

והיה רגע אחד, שקט, שבו הרגשת:
זהו. סוף סוף.

ואז הגיע השבוע הראשון.

הראש לא מתרכז. מי שהיה אמור לעזור לא עונה. משהו בבית מתערער דווקא עכשיו.

ופתאום, הדבר שעזבת נראה פחות נורא.

אולי מיהרת. אולי היה עדיף להישאר במקום שבו לפחות ידעת איך לחיות.

ובלילה, כשהכול שקט, מגיעה המחשבה:

אולי טעיתי.

המחשבה הזאת לא חדשה. בפרשה של השבוע היא עומדת מול אברם.

הוא שומע קול שאומר לו לעזוב הכול: ארץ, מולדת, בית אבא.
והוא הולך. בן שבעים וחמש, לארץ שעוד לא ראה.

הוא מגיע. בונה מזבח, ועוד אחד.
עשה הכול נכון.

ואז, כמעט בלי הכנה, התורה מספרת:

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ."

ורש"י מדייק: באותה הארץ לבדה.
לא בכל העולם. דווקא בארץ שאליה נשלח.
"לנסותו אם יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה."

זו בדיוק השאלה של הלילה:
אם הלכתי לשם כי נאמר לי ללכת, למה דווקא שם רעב?

אברם יורד למצרים, ועובר שם תקופה קשה.

אבל בסוף הוא חוזר. ולא סתם לארץ:
"אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה, וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'."

אברם לא חזר לחרן, למקום שבו לפחות ידע איך לחיות.
הוא חזר אל המזבח הראשון.
ושם, באותו מקום, קרא שוב בשם ה'.

הוא לא חזר כי הדרך הייתה קלה.
הוא חזר למרות מה שעבר בה.

הקושי לא אמר שהוא טעה. הוא אמר שהוא הגיע.

גם לך יש מזבח ראשון.
הרגע השקט ההוא, שבו הרגשת: זהו. סוף סוף.

לא כל החלטה צריך להחזיק בכל מחיר.
אבל לילה קשה אחד לא צריך להכריע במקומנו.

ומה יקרה אם הלילה, במקום לשאול אם טעינו, ניזכר למה יצאנו לדרך?