עם מה רוקדים כשאין ספר?

ווילנה, שמחת תורה תש"ו.

חודשים ספורים אחרי המלחמה.

בית הכנסת הגדול עומד. מה שנשאר ממנו.

ומי שנשאר מיהודי העיר – בא.

בפנים עומד קצין צעיר במדי הצבא האדום.

הוריו נרצחו. אחיו הגדול נרצח.
הוא עצמו נפצע קשה, החלים, וחזר.

והלילה שמחת תורה.

רק שדבר אחד אין בבית הכנסת הזה.

ספר תורה.

לא נשאר אחד.

אין עם מה לרקוד.

ואז נכנס אב, ואיתו ילד קטן. בן חמש. בלונדיני.

הילד לא יודע מה זה שמחת תורה.

ארבע שנים הוא גדל אצל אישה פולנייה, בשם אחר, כילד נוצרי.
רק לפני כמה חודשים חזר להוריו.

אבא שלו חיכה עם הערב הזה ארבעה חודשים.

הקצין מסתכל על הילד.

ניגש לאב, ומבקש רשות.

"עברתי אלפי קילומטרים," הוא אומר, "ולא ראיתי ילד יהודי אחד."

בפרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה, יש פסוק אחד שכל ילד יהודי מכיר לפני שהוא יודע לקרוא:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב."

הגמרא אומרת: ילד שמתחיל לדבר, אביו מלמד אותו תורה. איזו תורה? את הפסוק הזה.

המשפט הראשון שמכניסים לפה של ילד
כתוב בעמוד האחרון של הספר.

ומורשה היא ירושה.

ירושה לא צריך ללמוד כדי לקבל.
לא צריך להבין אותה.
לא צריך אפילו לדעת שהיא שלך.

האב הנהן.

הקצין הרים את הילד על הכתפיים, ורקד.

כל הערב.

בבית כנסת בלי ספר תורה, רקדו הקפות עם ילד.

הילד לא הבין את המילים. הוא לא ידע מה חוגגים.

אבל בבית, אחר כך, הוא אמר לאבא שלו משפט אחד:

"אני רוצה להיות יהודי."

"זו הייתה ההתחלה של החיים שלי כיהודי", סיפר כעבור שנים.

הקצין לא ידע מה קרה לילד. הילד לא ידע מי היה הקצין.

שישים וחמש שנה.

ואז, באפריל 2010, הם נפגשו שוב.

הרב לאו גולדמן, הקצין מווילנה, כבר היה בן תשעים ואחת.

מולו עמד אברהם פוקסמן.

אותו ילד.

ובכל שמחת תורה, הסיפור הזה מתחיל מחדש.

כי בכל בית כנסת יש מישהו שעומד בצד.

לא יודע את המילים.
לא מוצא את הקצב.
לא בטוח שהוא שייך.

בחור שכבר לא לומד.
ילד שמסתכל מהכניסה.

ואנחנו כל כך עסוקים בספר,
ששוכחים את מי שעומד לידו.

הקצין בווילנה לא שאל את הילד מה הוא יודע.
לא הסביר לו מה זה תורה.

הוא לא לימד אותו מילה אחת. הוא רק הרים אותו.

והילד ירד מהכתפיים יהודי.

מי עומד השנה בצד, ומחכה שמישהו ירים אותו?