מתי מותר לשמוח?

סוכות, במחנה עבודה בברית המועצות.

בקצה המחנה, אסיר יהודי ראה ערימת קש.

הוא הסתכל עליה שוב.

קש.

הוא שמר שבת בתוך המחנה.
על זה כבר ישב שלוש שנים בכלא סגור.

התפלל. שמר את החגים. כל מה שאפשר.

ומצווה אחת לא הצליח לקיים שם אף פעם:

סוכה.

קש הוא סכך.

ואם יחפור בתוך הערימה,
עד שיוכל להרים את הראש ולראות כוכבים –

אבל הערימה עמדה ליד הגדר החשמלית.

מי שמתקרב לגדר, חשוד בניסיון בריחה.

ובמי שבורח, יורים.

הוא ידע את זה. השומרים ידעו את זה.

והערימה עמדה שם.

בפרשת החג, התורה מסבירה למה יושבים בסוכה:

"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

לא אחרי שהמסע נגמר.
לא כשהגיעו אל המנוחה.

בזמן שיצאו.

עוד במדבר. בלי בית, ובלי לדעת כמה זמן עוד.

ומכל המסע הזה, דווקא את הסוכות של הדרך
התורה הפכה לחג.

ועל אותו חג, באותו פרק, כתוב:

"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים."

לפנות ערב,
רגע לפני שנדלקו הזרקורים במגדלי השמירה,

הוא רץ.

נכנס לתוך הקש.

חפר מעל הראש, עד שראה כוכבים.

לחש את הברכה, "לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה".

ורץ בחזרה.

רגעים ספורים.

הגדר לא זזה. המחנה לא השתנה.

ובכל זאת, לבו, כך כתב אחר כך, התמלא שמחה.

זמן קצר אחר כך הוא שוחרר,
וגורש מהכלא ישר לארץ ישראל.

יוסף מנדלביץ'. אסיר ציון.
אחת-עשרה שנה במאסר,
כי ניסה לצאת.

ואנחנו?

גם אנחנו מחכים.

שהפרנסה תסתדר.
שהבית יירגע.
שהתקופה הזאת תעבור.

ואז נשמח.

לא צריך לצאת מהמחנה כדי לראות כוכבים.

מספיק לפנות קצת קש מעל הראש.

אז מה אנחנו עוד מחכים שייגמר, לפני שנרשה לעצמנו לשמוח?