כשקשה מול עצמך
אף אחד לא שופט אותך כמוך.
רגע אחד מכאן · סודבקול רם, לבדכולם מתוודים,
ביחד,
בקול, בפה מלא.
וזה אמור להקל.
מכל הימים,
זה קרה דווקא היום.
ביום שבו הכי רצית,
להיות אחרת.
היום ברור,
מה היה צריך לעשות.
אבל אז,
זה לא היה ברור.
יש דרך,
שלא הלכת בה.
ולפעמים,
תוהים מה היה.
שוטפים כלים.
נוסעים באוטובוס.
ופתאום הראש,
שוב שם.
קל להחליט,
לבקש סליחה.
קשה יותר,
לדמיין את התשובה.
ישבת לעשות חשבון.
ופתחת דף חדש.
וכבר בשורה הראשונה,
הכול מוכר.
בראש שלך כבר מוכן,
סרט שלם.
של איך זה ייראה,
אם תספר.
אנשים מעריכים אותך.
זה נאמר בקול.
וזה מגיע אליך,
דרך מסך.
לזכור מה סיפרת למי.
לבדוק כל משפט,
לפני שהוא יוצא.
להיות ערני גם במנוחה.
אחרי שזה נגמר,
מגיע גל,
של בושה.
ואחריו הבטחה גדולה.
בבוקר,
ההחלטה ברורה לגמרי.
בערב,
היא כבר לא בחדר.
זה קרה שוב.
ואחר כך שוב.
ובכל פעם,
אותו סוף.
מישהו קיבל,
את מה שרצית.
ומשהו בפנים,
התכווץ.
בקנאה מתביישים,
יותר מכל רגש אחר.
ולכן כמעט לא,
בודקים אותה.
בקבוצה של המשפחה,
בשורה טובה.
של אח.
וכתבת "מזל טוב" מהר.
מישהו אמר עליך משפט.
מזמן, מוקדם מדי,
כשעוד לא ידעת לבדוק,
אם הוא נכון.
אשמה אומרת:
עשיתי משהו רע.
בושה אומרת משהו אחר:
זה אני.
יש דבר אחד,
שלא סיפרת לאיש.
וכשמישהו מתקרב אליו,
משנים נושא.
סופרים את הפעמים,
שאיבדת סבלנות.
ולא סופרים,
את האחרות.
ביקשת סליחה.
תיקנת מה שאפשר.
והלילה זה עדיין,
בא לבקר.
"היה צריך להתקשר."
"היה צריך לשים לב."
"היה צריך לדעת."
וזה חוזר בלילה.