כשמשהו נפתח
לא תמיד זה מרגיש כמו אור.
רגע אחד מכאן · התחלה חדשהגם החלטה מתעייפתההחלטה עוד טרייה.
הבוקר מסודר,
הטלפון מחוץ לחדר.
הכול נקי.
החלטת שהשנה,
לא לבקש,
כי זה כואב מדי,
לחכות שוב.
זה נגמר,
סוף סוף.
ובמקום רק עצב,
הגיעה נשימה.
אמרת את המילה,
שהיה צריך להגיד.
ומיד,
הרגשת קל יותר.
הסכנה עברה,
רשמית.
אבל עדיין,
קשה לנשום.
עשית משהו גדול.
ולא סיפרת לאיש.
מפחד שזה יישמע,
כמו להשוויץ.
עשית דבר קשה,
לגמרי לבד,
בלי עדים,
ובלי טקס.
קל להגיד,
כמה גאים בו.
וקשה יותר,
להגיד את זה עליך.
קיבלת בשורה טובה,
באותו יום,
שהוא קיבל,
את הרעה.
בשורה טובה הגיעה,
ובמקום לשמוח,
הראש כבר מחפש,
מה יקרה אחר כך.
זה לא חתונה,
לא תינוק,
לא הצלחה גדולה.
זה סתם יום טוב.
עכשיו בסדר.
וכבר מחפשים,
את מה שיתקלקל,
ומתי זה ייגמר.
יש רגע שטוב לך.
ומיד עולה מחשבה,
שלא כדאי להתרגש,
יותר מדי.
תקופה קשה,
ובאמצע שלה – צחוק.
אמיתי,
בלי כוונה.
לקבוע תור.
לענות להודעה.
לקום מחר בבוקר,
בלי לדעת בשביל מה.
אמרו שיש כיוון חדש.
ומשהו בך
כבר סגר את הדלת,
לפני ששמעת.
חבר אמר לך,
שזה עוד יסתדר.
והנהנת בנימוס,
בלי להאמין לו.
התחלה חדשה,
לא תמיד מרגישה כמו אור.
הרבה פעמים היא מרגישה,
כמו לעמוד בפתח.
יום ראשון.
ראש חודש.
אחרי החגים.
כשיהיה קצת יותר רגוע.
הקושי הוא לא להתחיל.
הוא להתחיל,
בפעם החמישית.
כשכבר יודעים את הסוף.
מדמיינים ביטחון,
כמו שקט פנימי גמור.
ולכן מחכים להרגיש אותו,
לפני שעושים.
שיבחו אותך מול כולם.
הנהנת, חייכת.
ובפנים ספרת,
כמה זמן עד שיגלו.
עשית משהו טוב.
ויצאת מזה,
עם תחושה של,
לא מספיק.