לא רציתי לחזור הביתה
כשהיו שואלים את אלעד איפה הוא מכין שיעורי בית, הוא תמיד היה עונה: “בספרייה.”
אף אחד לא ידע שהוא לא אהב ספרים.
הוא פשוט פחד לחזור הביתה.
בדרך כלל הוא היה נשאר שם עד שכבר החשיך. לפעמים שעה. לפעמים שלוש.
העיקר לא לפתוח את הדלת מוקדם מדי.
כי בבית שלו, לא תמיד ידעת מה מחכה לך.
ערב אחד, אחיו הקטן, עידו, ישב בפינה.
מהמטבח נשמעה שוב צעקה. אחריה קול של צלחת נשברת.
אלעד התיישב לידו. “עידו, בוא נלך לספרייה.”
הילדים לא נבהלו. הם כבר הכירו את הקולות האלה.
אמא כבר לא הייתה שם.
ואבא? הילדים כבר ידעו לפי הצעדים בחדר המדרגות, באיזה מצב אבא חוזר הביתה.
היו לילות שהם חיכו שיירדם, ורק אז יצאו מהחדר.
והיו בקרים שהבית היה שקט, ואף אחד מהם לא רצה להיות הראשון שידבר.
אלעד ברח אל השקט של הספרייה. עידו ברח אל הרחוב.
השנים עברו. אבל היו דברים שנשארו לגור בפנים.
יום אחד, שניהם הוזמנו לתוכנית רדיו.
המראיין הסתכל על עידו. הוא נראה עייף.
“תגיד לי, איך הגעת למקום שבו אתה נמצא היום?”
עידו שתק לרגע. ואז אמר:
“לא היה לי סיכוי אחר. אבא שלי היה אלכוהוליסט. זה מה שראיתי כל החיים.”
המראיין הנהן. ופנה לאלעד.
החליפה הייתה מסודרת. הקול שלו היה רגוע.
“ואתה? איך הגעת למקום שבו אתה נמצא?”
אלעד חייך. חיוך קטן. ואמר:
“גם אני גדלתי עם אותו אבא. פשוט לקחתי מזה משהו אחר.”
המראיין שתק. ואז שאל:
“אתה כועס על אבא שלך?”
אלעד הוריד את העיניים. לכמה שניות. האולפן היה שקט.
ואז הוא אמר:
“יותר שנים חיכיתי שהוא יהיה אבא שלי, מאשר כעסתי עליו.”
באהבה,
אפרים עטיה