מהיומן שלי
לא סיפורים ששמעתי. דברים שהייתי שם כשהם קרו — כולל אלה שלא יצאתי מהם יפה.
אם תשרוד
בראש השנה תש"ה, במחנה משנה של אושוויץ, אסיר אחד לחש לחסקל טידור: היה איתנו שופר. תקענו. שנה אחת אחר כך, על סיפון ספינה מול הכרמל, הצרור נפתח.
בצד השני של ההר
הרופא היה בצד השני של ההר, והדרך מסביב רחוקה מדי. אחרי שאשתו מתה, דשרת' מנג'הי מכר את העזים, קנה פטיש ואזמל, ועלה על ההר. הכפר צחק עליו.
ניפגש באחד בספטמבר
בסוף שנת הלימודים בגטו ורשה, המנהל איחל לתלמידים חופשה נעימה ואמר: ניפגש באחד בספטמבר. שבועות ספורים אחר כך החל הגירוש הגדול.
מאסר העולם שלה
האיש שרצח את הבן שלה נשלח ל-25 שנות מאסר. "אני זו שקיבלתי מאסר עולם," אמרה מרי ג'ונסון. שתים־עשרה שנה אחר כך היא ביקשה לפגוש אותו בכלא — ומה שקרה בחדר ההוא לא נגמר שם.
הטבעת בכוס הקרטון
שרה הפילה בטעות את טבעת האירוסין שלה לכוס הקרטון של איש שישב ברחוב. הציעו לו עליה 4,000 דולר. הוא לא מכר. ומה שקרה אחר כך הגיע עד טקסס.
הצעיף הזהוב
מהכלא הוא כתב לאמא שלו תנאי אחד: אם היא רוצה שיחזור, שתתלה בתחנה צעיף זהוב — או שהוא לא חוזר לעולם. עכשיו הרכבת מתקרבת, והוא לא יודע מה מחכה לו בחלון.
הבריחה המושלמת
בגיל עשרים הוא יצא מהבנק עם 215 אלף דולר, ולא נתפס אף פעם. חמישים ושתיים שנה הוא חי בשם אחר — עד ערב אחד מול הטלוויזיה, כשהוא כבר לא היה צריך לספר לאף אחד כלום.
לא לשם הוא התכוון
המטוס רעד, ריח שרוף באוויר, ונחיתת חירום. הפרופסור למחלות נדירות לא יספיק להרצאה שכולם מחכים לה. הוא שכר רכב והמשיך לבד, בגשם.
למה הוא בחר רחוק
מגרש חניה ריק בשוודיה, שבע וחצי בבוקר, ואלפי מקומות פנויים. השכן תמיד חונה רחוק. יום אחד שאלתי אותו למה.
לא רציתי לחזור הביתה
כששאלו את אלעד איפה הוא מכין שיעורי בית, הוא תמיד ענה בספרייה. אף אחד לא ידע שהוא לא אהב ספרים — הוא פשוט פחד לחזור הביתה.
הילד עם המטוס
אף מורה לא הסכים להיכנס לכיתה הזאת. בחדר המורים כבר קראו לה שדה קרב. ואז הגיע מועמד חדש לשיעור ניסיון, ומטוס מנייר פגע לו בלחי.
לב משטרות של זמן
שבע בבוקר. חני, בת חמש, יושבת בסלון עם מספריים קטנות, ועל השולחן שטר של 200 ושטר של 20. היד שלי כמעט קמה לעצור אותה.
מילימטר אחד של אומץ
ג'ק החליק, ורכב של טון וחצי שכב על טוני. אמא שלו יצאה מהמטבח יחפה, הניחה שתי ידיים על המתכת הקרה — והרימה אותו מילימטר אחד. סיפור אמיתי.
כבר החלטתי מי הם
עמדתי ליד הכניסה לרבי מאיר בעל הנס וראיתי בחורים אוספים תרומות בלי שלט ובלי קופה. תוך שניות כבר החלטתי מי הם — ואז ראיתי למי הם נותנים את הכסף.