לא לשם הוא התכוון
המטוס רעד.
ריח שרוף באוויר.
“נחיתת חירום.”
פרופסור למחלות נדירות מפקיסטן. בדרך להרצאה שכולם מחכים לה.
הוא מסתכל בשעון. הוא לא יספיק.
הוא לא יכול לפספס את זה.
הוא מהדק את הידיים. הוא נתקע. אין טיסות.
רגע אחד.
הוא לא מוותר. שוכר רכב, וממשיך לבד.
חושך. גשם כבד. כביש מתפתל.
הוא כמעט לא רואה.
בסוף עוצר.
כפר קטן.
דופק על דלת.
רגע.
אישה פותחת.
“אפשר לישון כאן הלילה?”
היא מסכימה. “יש מיטה ליד הבן שלי.”
הוא נכנס. מסתכל על הילד.
רגע.
משהו לא תקין. יותר מדי שקט.
הוא מתקרב. בודק.
“מה יש לו?”
האישה שותקת.
“הוא חולה מאוד.” “אין מי שיעזור כאן.”
עוד רגע.
“אמרו לי שיש פרופסור אחד…” “בפקיסטן.”
היא מחייכת בעייפות. “אבל אין לי איך להגיע אליו.”
שתיקה.
“אז אני רק מתפללת…” “שאולי יום אחד הוא יגיע אליי.”
שקט.
הוא מסתכל עליה. עוד רגע. כאילו בודק אם זה באמת קורה.
ואומר:
“כנראה שהוא הגיע.”
כל הדרך הוא היה בטוח שהוא מפספס את החשוב.
כשתוכנית נשברת, הראש שואל מיד: למה זה קורה לי?
ועל השאלה הזאת כמעט אף פעם אין תשובה באותו רגע.
הפרופסור לא ידע שהכפר הזה הוא היעד.
הוא רק שם לב לילד שליד המיטה.
אז כשמשהו משתבש לי בדרך, אני מנסה להחליף את ה“למה” בשאלה אחרת:
מה אפשר לעשות דווקא כאן?
מאמין בך,
אפרים עטייה