אמונה
אם תשרוד
בראש השנה תש"ה, במחנה משנה של אושוויץ, אסיר אחד לחש לחסקל טידור: היה איתנו שופר. תקענו. שנה אחת אחר כך, על סיפון ספינה מול הכרמל, הצרור נפתח.
ניפגש באחד בספטמבר
בסוף שנת הלימודים בגטו ורשה, המנהל איחל לתלמידים חופשה נעימה ואמר: ניפגש באחד בספטמבר. שבועות ספורים אחר כך החל הגירוש הגדול.
כדי לוודא שסלחתי
בחור צעיר צעק כל הדרך על הזקן שישב לידו ברכבת. בווילנה הוא גילה מי הזקן. אבל הסיפור לא נגמר בבקשת הסליחה — הוא רק התחיל שם.
שיעור על שרוכים
הוא לימד את הילדים איך קושרים נעליים, ופוטר בגלל זה. עשרים שנה אחר כך מישהו דפק לו על הדלת.
הצעיף הזהוב
מהכלא הוא כתב לאמא שלו תנאי אחד: אם היא רוצה שיחזור, שתתלה בתחנה צעיף זהוב — או שהוא לא חוזר לעולם. עכשיו הרכבת מתקרבת, והוא לא יודע מה מחכה לו בחלון.
לא לשם הוא התכוון
המטוס רעד, ריח שרוף באוויר, ונחיתת חירום. הפרופסור למחלות נדירות לא יספיק להרצאה שכולם מחכים לה. הוא שכר רכב והמשיך לבד, בגשם.
איפה התחיל הסיפור הזה
שבע־עשרה שנה היא חיכתה לילד. הרופא שנחשב לטוב באירופה הביט בה ואמר: אל תצפי לילדים. היא החזיקה את הדמעות עד שהגיעה הביתה.
מתחת לקש באושוויץ
אם נאצי היה פותח את דלת האורווה באותו רגע, הוא היה נורה במקום. הנער היה בן 16, עמוק בתוך הקש — והוא הסתתר שם כדי להניח תפילין.