סיפורי צדיקים
לא ניסים ולא מופתים. רגע אחד קטן שבו אדם גדול עשה מה שעשה — ובו הכול.
כדי לוודא שסלחתי
בחור צעיר צעק כל הדרך על הזקן שישב לידו ברכבת. בווילנה הוא גילה מי הזקן. אבל הסיפור לא נגמר בבקשת הסליחה — הוא רק התחיל שם.
שיעור על שרוכים
הוא לימד את הילדים איך קושרים נעליים, ופוטר בגלל זה. עשרים שנה אחר כך מישהו דפק לו על הדלת.
נשאר לי רק השם שלי
כל דפיקה בדלת הקפיצה את יוסף מהמיטה. הסחורה שלו נגנבה, החנות התרוקנה, ואז הוא שמע את הילדים שואלים את אמא שלהם מתי אבא יחזור לחייך.
איפה התחיל הסיפור הזה
שבע־עשרה שנה היא חיכתה לילד. הרופא שנחשב לטוב באירופה הביט בה ואמר: אל תצפי לילדים. היא החזיקה את הדמעות עד שהגיעה הביתה.
הילד שאסף בולים
במשך חודשים מישהו אסף בשביל הילד הזה משהו שהוא אפילו לא ביקש. יום אחד הייתה דפיקה בדלת, ואמא שלו כמעט קפאה במקום.
מתחת לקש באושוויץ
אם נאצי היה פותח את דלת האורווה באותו רגע, הוא היה נורה במקום. הנער היה בן 16, עמוק בתוך הקש — והוא הסתתר שם כדי להניח תפילין.
ה"אני מאמין" מהקרון
לילה שחור, רכבת דוהרת, קרונות עץ סגורים, ואיש אינו יודע לאן. בקרון אחד יושב ר' עזריאל דוד פאסטאג, חסיד ממודז'יץ, ומתחיל לזמר ניגון חדש למילים אני מאמין.
אני היחיד שלא ניגש
כל הכיתה נסעה להיבחן אצל הרב שטיינמן, והשאלות היו קלות. אותי הוא שאל שלוש פעמים, ובכל פעם לא ידעתי. בסוף המבחן כולם ניגשו לקבל סוכריה — ואני נשארתי לשבת.