נשאר לי רק השם שלי
כל דפיקה בדלת הקפיצה את יוסף מהמיטה.
לרגע, הוא קיווה שזה לקוח. אבל בדרך כלל, זה היה עוד מישהו שהוא חייב לו כסף.
כל הסחורה של יוסף נגנבה. ובבת אחת, החנות התרוקנה.
והוא הרגיש שמשהו בו נופל יחד איתה.
בלילות הוא כבר לא ישן. רק שכב במיטה, ובהה בתקרה.
פעם אחת, הוא שמע את הילדים שואלים את אמא שלהם:
“מתי אבא יחזור לחייך?”
והמשפט הזה שבר אותו יותר מהחובות.
בסוף, יוסף נסע לרבי חזקיה חורי. התיישב מולו. ונשבר.
“אין לי מה לעשות יותר… נגמר לי הכול.”
הרב הסתכל עליו בשקט. לא ניסה להרגיע. רק שאל:
“מחר בבוקר, אתה הולך לשוק?”
יוסף הרים את הראש. “לשוק? עם מה בדיוק? אין לי סחורה. אין לי כסף. אין לי איך להתחיל.”
רבי חזקיה הנהן.
“אתה יודע מה הבעיה שלך? כבר הפסדת עוד לפני שנכנסת לשוק.”
הרב הסתכל עליו.
“יוסף, עוד לפני שהעסק נפל, אתה נפלת בפנים.”
שתיקה.
ואז אמר:
“עדיין נשאר לך פה, ושם טוב. וזה יותר ממה שיש להרבה אנשים.”
הרב התקרב אליו מעט.
“אל תיכנס לשוק כמו אדם שנגמר. תיכנס כמו אדם שעוד מחכה לו ברכה.”
כל הדרך הביתה, המשפט הזה לא עזב את יוסף.
למחרת בבוקר הוא הגיע לשוק. בלי כסף. בלי סחורה.
אבל בפעם הראשונה מזה שבועות — עם ראש מורם.
הוא ניגש לסוחר גדול. “אני צריך סחורה באשראי.”
הסוחר הסתכל עליו. “אין לך כסף.”
יוסף שתק.
“אין לך סחורה.”
הוא הנהן.
“אז למה שאני אסמוך עליך?”
יוסף בלע רוק. והרגיש את כל השוק מסתכל עליו.
ואז אמר בשקט:
“כי נשאר לי רק השם שלי. ואותו, אני לא מוכן לאבד.”
הסוחר הסתכל עליו. ארוך.
ואז אמר: “אני לא יודע למה… אבל אני מרגיש שאפשר לסמוך עליך.”
באותו יום הגיעה לשוק קבוצת סוחרים גדולה מעיר אחרת. הם קנו ממנו את כל הסחורה. במזומן.
עד הערב, יוסף כבר נשם אחרת.
תוך כמה שבועות, הוא סגר את כל החובות.
כשהוא חזר לרב להודות לו, רבי חזקיה חייך.
“הפרנסה שלך לא חזרה ביום שמכרת. היא חזרה ביום שהפסקת לדבר עם עצמך כמו אדם שבור.”
באהבה,
אפרים עטיה