הסיפור שסיפרו לנשר
עם שחר הלול כבר התעורר. קרקורים בחצר, אבק קל באוויר.
באמצע החצר הסתובב אחד שונה. גדול מהם, כבד יותר, עם עיניים עמוקות ונוצות שלא התאימו לאף אחד בלול.
כל החיים שלו הוא שמע אותן מילים: “אתה מוזר”, “אתה לא כמו כולם”, “אתה מסורבל”, “לא יצא ממך כלום”.
כשהיה קטן עוד ניסה לשאול, אבל מהר מאוד למד לשתוק.
הוא מצא לעצמו פינה מאחורי הלול – מקום שבו לא מסתכלים, ולא שואלים שאלות.
יום אחד עבר שם אדם זקן. חוקר טבע עם עיניים חדות.
הוא נעצר ליד הגדר, הסתכל טוב על העוף השונה, ולחש לעצמו:
“זה לא תרנגול. זה נשר ששכח מי הוא.”
הזקן ביקש מהאיכר להוציא את העוף לחצר. הרימו אותו והושיבו על הגדר.
“תסתכל לשמים,” אמר לו ברכות. “אתה לא נבראת בשביל לגרד אדמה. יש לך כנפיים שמחכות להיפתח.”
אבל בלב הוא שמע קולות אחרים: “אל תעשה בושות”, “אתה תיפול”, “מי אתה בכלל”.
הוא הוריד את המבט, קיפל את הכנפיים, וקפץ חזרה ללול.
הזקן לא ויתר.
כעבור כמה ימים לקח אותו אל פסגת הר, רחוק מהכפר ומהלול שנשאר מאחור.
הוא החזיק אותו בידיים, הפנה את פניו אל השמש העולה, ואמר לו לאט:
“נשר אתה.”
הפעם לא היו תרנגולים סביב, לא היו עיניים צוחקות. רק הוא, השמש, והרוח על הפנים.
משהו ישן זז לו בפנים. הלב דפק חזק, והכנפיים כבר לא רצו להישאר מקופלות.
בהתחלה הוא פרש אותן קצת, בחוסר ביטחון, כאילו בודק אם מותר לו.
הרוח תפסה את הכנף, הרימה אותה קלות, והעולם מתחתיו פתאום נראה קטן יותר.
הזקן שתק. לא דחף, לא משך. רק החזיק ולחש:
“אתה יכול. אני יודע.”
ואז הוא פשט את הכנפיים עד הסוף, לקח נשימה עמוקה, ועזב.
עוד רגע של נפילה – והגוף כולו נזכר במה שתמיד היה בו.
הכנפיים החלו לעבוד. לאט, ואז חזק. והאדמה התרחקה.
הוא עלה למעלה, מעגל ועוד מעגל, עד שהלול נהיה נקודה רחוקה, והלעג של השנים נשאר למטה.
שם, בגובה, הוא הבין סוף סוף כמה קטן היה הסיפור שסיפרו לו על עצמו.
גם לי יש לול. כמה משפטים ששמעתי מספיק פעמים, עד שהתחלתי לחשוב שהם הקול שלי.
ולמדתי שאין טעם להתווכח איתם על הגדר. שם הם תמיד מנצחים.
את הניסיון הראשון אני כבר לא עושה מול מי שהחליט מי אני. אני עושה אותו בשקט, ליד מישהו אחד שמאמין בי.
אז לפני כל התחלה, אני שואל:
איפה, ועם מי, אני יכול לנסות בפעם הראשונה?
מאמין בך,
אפרים עטייה