הגשר שהראש מפחד ממנו

לוחם צעיר עמד מול גשר חבלים. ישן. רעוע.

מתוח מעל תהום של “אולי”.

הוא הביט למטה. הרוח שרקה, החבלים חרקו — ובראש כבר התחילו התסריטים.

מה אם החבל ייקרע. מה אם הרוח תעיף אותי. מה אם הרגל תחליק.

מאה פחדים בדקה אחת. הרגליים רעדו, ואז קפאו.

זקן הכפר עבר בדרך, נעצר לידו, והביט אל אותו מקום בדיוק.

“מה אתה רואה?” שאל.

“תהום”, אמר הלוחם. “אני רואה התרסקות”.

הזקן הנהן לאט, כמי ששמע את התשובה הזאת כבר הרבה פעמים.

“הבעיה שלך היא לא הגשר”, אמר. “וגם לא התהום. הבעיה היא שאתה מנסה לחצות אותו בראש — בבת אחת”.

הלוחם שתק.

“ומה עם הרגליים?”

הלוחם הביט אל כפות רגליו.

“הרגליים יודעות רק דבר אחד”, אמר לאט. “צעד”.

“אז תן להן להוביל”.

“ומה אם הגשר יתנדנד?”

“כשהוא יתנדנד — תתנדנד איתו. אבל כרגע הוא יציב”.

אל תילחם ברוח שטרם נשבה.

הלוחם עצם עיניים. נשימה אחת.

ואז — צעד.

הוא לא הסתכל על הצד השני. לא על התהום. רק על המקום שבו הרגל נוחתת.

צעד. ועוד צעד.

וכל פעם שהמחשבה ברחה אל “מה יקרה אם”, הוא החזיר אותה אל הרגל שעל החבל.

כשהגיע לצד השני הוא הסתובב והביט לאחור.

הגשר עדיין התנדנד קצת.

אבל הוא מעולם לא נקרע.

וכמה פעמים אנחנו עומדים בדיוק שם.

הראש כבר רץ לסוף הבעיה. לסוף השבוע. לסוף הסיפור. מנסה לחצות את כל הגשר בבת אחת.

אבל החיים לא נמדדים בקילומטרים — אלא בצעדים.

רגל אחת. ועוד רגל.

הרגליים עוברות גשרים שהראש מפחד מהם.

שנזכה לזכור שברגע של פחד לא צריך את כל הדרך — צריך רק את הצעד הבא.

באהבה,
אפרים עטיה 👁️