דלת בקומה שבעים

המלך בנה בניין עצום. מאה וחמישים קומות. ושעה אחת בלבד להגיע לראשו.

מי שמגיע — מקבל הכול.

הוא קרא למאה שרים נאמנים, והטיל עליהם את המשימה לעלות.

הם יצאו בביטחון.

אבל אחרי עשרים קומות, חמישים מהם נעצרו.

הם הסתכלו על המרחק, ועל הזמן, והחליטו שזה בלתי אפשרי. לא מפחד — אלא כי לפי החשבון שלהם, זה פשוט לא יכול לקרות.

אחרי שלושים קומות, גם רוב השאר נעצרו.

הם היו בטוחים שהחישוב שלהם נכון. אף אדם לא יכול לעלות כל כך הרבה קומות בשעה אחת.

והם ירדו, משוכנעים שעשו את הדבר ההגיוני.

אחרי חמישים קומות, גם האחרונים הרגישו שהגוף מבקש לעצור. והלב מבקש לא ליפול.

הם ירדו, בלי לדעת שהם כבר עברו את רוב הדרך הפנימית.

ובקומה שבעים נשאר שר אחד בלבד.

לא הכי חזק. לא הכי מהיר. אבל היה בו דבר אחד ששינה את כל הסיפור:

הוא האמין במלך יותר ממה שהאמין בחשבון של עצמו.

בכל קומה הוא הרגיש שהכוחות נגמרים. אבל אמר לעצמו:

“אם המלך ביקש, יש דרך. גם אם אני עדיין לא רואה אותה.”

הוא המשיך. עוד צעד. ועוד צעד.

עד שלפתע ראה דלת קטנה. דלת שאיש לא ראה מלמטה.

ועליה היה כתוב:

“למי שלא ויתר. מעלית לקומה 150.”

הוא נכנס. ובתוך רגע הגיע אל הפסגה.

המלך חייך ואמר:

“כולכם צדקתם. אף אדם לא יכול לעלות מאה וחמישים קומות בשעה.

אבל לא ביקשתי שתעשו את הבלתי אפשרי.

ביקשתי שתגיעו עד המקום שבו הדרך נפתחת מעצמה.”

באהבה,
אפרים עטיה