ה"אני מאמין" מהקרון
לילה שחור.
רכבת ארוכה דוהרת בחושך, קרונות עץ סגורים, מאות יהודים דחוסים — ואף אחד לא יודע לאן נוסעים.
בקרון אחד יושב ר’ עזריאל דוד פאסטאג, חסיד ממודז’יץ, בעל תפילה וניגון. פנים רזות, עיניים עייפות, ולב שעדיין זוכר בית כנסת מלא אור ושירת שבת.
הוא לוחש בלב את י“ג העיקרים, ומגיע לעיקר השנים עשר:
“אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.”
המוח לוחש לו: על מה אתה מדבר עכשיו, כשרואים רק חושך.
אבל עמוק בלב עולה תשובה שקטה: אם כאן יכבה ה”אני מאמין” — מה בעצם נשאר.
שם, בתוך הקרון, הוא מתחיל לזמר ניגון חדש למילים “אני מאמין”. קול חלש, צרוד מהדרך, אבל נקי.
בהתחלה שומעים אותו רק העומדים לידו. מישהו מסובב ראש, אחר פוקח עיניים, עוד אחד מצטרף בלחישה — עד שלאט לאט הניגון מתפשט, וכל הקרון מלא “אני מאמין” עצוב ומאמין כאחד.
כשהשירה נחלשת, החסיד לוחש בבכי:
“מי שיזכה לצאת מכאן חי ויגיע אל הרבי ממודז’יץ עם הניגון הזה — אני נותן לו חצי מהעולם הבא שלי.”
שני בחורים צעירים שומעים את המילים.
יום אחד, באמצע הנסיעה, הם מצליחים לפתוח חריץ, וקופצים מהקרון הנוסע.
אחד נהרג בנפילה. השני ניצל בדרך נס, עובר מקומות וגבולות, עד שהוא מגיע עם הניגון אל האדמו“ר ממודז’יץ.
כשהרבי שומע את “אני מאמין” שנולד בקרון החושך, הוא פורץ בבכי, ואומר לתלמידיו שניגון כזה נשאר לדורות.
מאז ה”אני מאמין” הזה מושר בבתי כנסת, בטקסי זיכרון, ובלב של יהודים שנושאים איתם כאב שלא נשכח — ומוצאים בו כוח ללחוש בפנים:
אני מאמין.
באהבה,
אפרים עטיה