אם תשרוד

ראש השנה תש“ו, ספטמבר 1945. על סיפון ספינה בדרך לארץ ישראל עומדים ניצולים צעירים, רבים מהם מאושוויץ. באופק, הכרמל.

חסקל טידור מוציא משקית הבד שלו צרור קטן, עטוף בסמרטוטים.

שנה קודם לכן.

ראש השנה תש“ה, במחנה משנה של אושוויץ. חסקל, אסיר ותיק, הוא זה שמחלק את האסירים לעבודה. הוא שולח קבוצה לעבוד במקום מרוחק, כדי שיוכלו להתפלל שם, רחוק מעיני השומרים.

הוא לא יודע שהם לוקחים איתם משהו.

בערב, כשהם חוזרים, אחד מהם לוחש לו: היה איתנו שופר.

תקענו.

ינואר 1945. הרוסים מתקרבים, והמחנה מפונה. מחר מוציאים את כל האסירים לצעדה בשלג. בלילה ניגש אליו אסיר, ומושיט לו צרור.

“אני לא אשרוד את הצעדה,” הוא אומר. “אם אתה תשרוד, קח את השופר. תספר להם שתקענו בשופר באושוויץ.”

עשרים וארבע שעות של הליכה בשלג. אחר כך עוד מחנה, בוכנוואלד. הצרור נשאר בשקית הקטנה שלו, בין הכוס לכף. יום ולילה.

באפריל 1945, בוכנוואלד משוחרר.

ראש השנה תש“ו. על הסיפון, מול הכרמל, חסקל מסיר את הסמרטוטים. אחד. ועוד אחד.

בתוך הצרור, השופר.

מרים אותו אל הפה. ותוקע.

באהבה,
אפרים עטיה