ניפגש באחד בספטמבר

גטו ורשה. קיץ 1942.

בתוך הגטו פעלה גימנסיה מחתרתית. מנהל בית הספר היה ד“ר נתן עק.

למרות המלחמה, הילדים המשיכו ללמוד. ובסוף שנת הלימודים, כמו בכל שנה, המורים חילקו תעודות.

נתן עק נפרד מהתלמידים. איחל להם חופשה נעימה, ואמר: “ניפגש שוב כאן, באחד בספטמבר.”

שבועות ספורים אחר כך החל הגירוש הגדול. יותר מרבע מיליון יהודים נשלחו מגטו ורשה לטרבלינקה.

בית הספר הפסיק להתקיים. התלמידים התפזרו. רובם לא שרדו.

האחד בספטמבר הגיע. אבל איש לא חזר לכיתה.

נתן עק שרד את המלחמה. הוא עלה לישראל והחל לעבוד כהיסטוריון ביד ושם. במשך שנים הוא לא ידע מה קרה לתלמידים שלו.

אבל תלמיד אחד שרד. שמו היה אברהם כרמי.

בשנת 1954, שתים-עשרה שנים אחרי אותה פרידה, הוא נתקל בחוברת שפרסם יד ושם. הוא התחיל לדפדף בה.

ואז ראה שם שלא ראה שנים.

נתן עק. המנהל שלו.

הוא נסע לירושלים, והשניים נפגשו. הם ישבו יחד ודיברו זמן רב. לא על הגטו. לא על המלחמה. ולא על כל מה שאבד. אלא על החיים שלהם עכשיו.

שתים-עשרה שנה באיחור, תלמיד אחד הגיע.

באהבה,
אפרים עטיה