מתחת לקש באושוויץ

אם נאצי היה פותח את דלת האורווה באותו רגע, הוא היה נורה במקום.

הנער היה בן 16. עמוק בתוך הקש. וכל רגע, מישהו יכול להיכנס.

הוא הסתתר שם כדי להניח תפילין.

זה היה באושוויץ.

בכל בוקר היו מוציאים אותם לעבוד בחוות הסוסים של הנאצים. לנקות צואה. לסחוב שקים. לטפל בסוסים.

ובתוך כל הגיהנום הזה, היה יהודי אחד שהצליח לשמור זוג תפילין בסתר.

זוג התפילין הזה עבר מיד ליד בשקט. וכל יהודי שנגע בו ידע שהוא מסכן את החיים שלו.

אם הנאצים היו תופסים יהודי מניח תפילין, לא היה משפט. לא אזהרה. מוות במקום.

הנער הזה היה הרב סיני אדלר זצ“ל. הוא גדל בבית של תורה.

וכשראה שליהודי במחנה יש תפילין, הוא ביקש ממנו:

“תן לי גם להניח.”

הוא ידע שאם יתפסו אותו, זה יכול להיות הסוף שלו. אבל היה משהו שהוא פחד לאבד יותר מהחיים שלו.

איפה בכלל אפשר להניח תפילין באושוויץ? הנאצים הסתובבו בכל מקום.

ליד החווה היו ערימות ענק של קש ותבן.

הם היו נכנסים עמוק פנימה. מתחת לקש.

כל רחש קטן הקפיץ להם את הלב.

ובתוך כל הפחד הזה, הוא קשר את התפילין על היד הרועדת שלו.

ריח חריף של זבל סוסים. קש שדוקר את הגוף. וילד בן 16, עוצם עיניים.

ולוחש:

“שמע ישראל.”

כשהשעון מצלצל בבוקר, עולה לי בראש ילד בן 16, מתחת לקש באושוויץ.

באהבה,
אפרים עטיה