איפה התחיל הסיפור הזה
היא לא בכתה אצל הרופא. גם לא בדרך חזרה.
כל הדרך היא החזיקה את הדמעות.
היא בכתה רק כשהגיעה הביתה.
שבע־עשרה שנה. זה הזמן שהיא חיכתה לילד.
שבע־עשרה שנה של תפילות. של ציפייה. של אכזבות.
בסוף היא נסעה עד וינה. אל הרופא שנחשב לטוב באירופה.
היא קיוותה לשמוע בשורה. משהו. תקווה קטנה.
אבל הרופא הביט בה ואמר:
“אל תצפי לילדים.”
היא לא שאלה שום דבר.
כל הדרך חזרה, המשפט הזה לא עזב אותה. “אל תצפי לילדים.”
והיא התאפקה. וכשהגיעה הביתה, לא נשאר לה כוח.
היא רצתה לבכות. אבל בבית ישב אביה. שקוע בלימוד.
היא עמדה בפתח. ולא נכנסה. איך אפשר להפריע?
אז היא הסתובבה. ויצאה החוצה. עד שהגיעה אל מאחורי אורוות הסוסים.
ושם, מאחורי האורווה, היא כבר לא הצליחה להחזיק את הדמעות.
ובכתה. בכתה את כל שבע־עשרה השנים.
באותו רגע עבר שם אביה. הוא שמע את הבכי. וניגש אליה.
“בתי, למה את בוכה?”
היא הרימה אליו עיניים. “אבא, וכי אינך יודע?”
הוא שתק. ואז שאל: “אבל למה כאן?”
היא הורידה את העיניים. ואמרה:
“לא רציתי להפריע ללימוד שלך.”
רבי שלמה אלישיב, בעל ה“לשם”, הביט בה. לכמה רגעים.
ואז אמר:
“מי שכך מכבדת תורה — תזכה לבן. בן שיאיר את עיני ישראל.”
שנה אחר כך נולד ילד. קראו לו: יוסף שלום.
לימים, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ“ל.
ורק היא ידעה איפה התחיל הסיפור הזה.
באהבה,
אפרים עטיה