הילד שאסף בולים
במשך חודשים, מישהו אסף בשביל הילד הזה משהו שהוא אפילו לא ביקש.
הילד לא ידע. גם ההורים שלו לא.
הוא בסך הכול אהב בולים. בכל פעם שמצא מעטפה ישנה, הוא היה מקלף ממנה את הבול בזהירות. ושומר אותו.
יום אחד הייתה דפיקה בדלת.
אמא שלו פתחה, וכמעט קפאה במקום.
מול הדלת עמד מרן הרב שך זצ“ל. גדול הדור.
האישה התחילה לגמגם. “כבוד הרב… אולי להיכנס? אולי לשתות משהו?”
הרב חייך. “לא, תודה. באתי בקשר לבן שלכם.”
הלב שלה צנח.
בקשר לבן? מה כבר קרה?
היא כבר התחילה לחשוב על כל השטויות שילדים יכולים לעשות.
אבל הרב הרגיע אותה. “אל תדאגי. לא קרה שום דבר.”
ואז הוציא מעטפה עבה, מלאה בבולים.
בולים מכל מיני מקומות. בולים שנאספו אחד אחד.
האמא הביטה במעטפה. ולא הבינה למה הרב הגיע עד לכאן.
הרב המשיך:
“בכל פעם שאני עובר ליד הבניין שלכם, אני רואה את הבן שלך. הוא מחפש מעטפות ישנות שנזרקו, ומקלף מהן את הבולים.”
האמא חייכה. “כן. הוא אוסף בולים.”
הרב הנהן. “גם אני שמתי לב.”
ואז הוסיף: “אני מקבל מכתבים מכל העולם. אז התחלתי לשמור עבורו את הבולים.”
האמא הורידה את העיניים אל המעטפה. ולפתע הרגישה גוש בגרון.
כל בול כזה היה רגע אחד שהרב עצר לחשוב עליו.
אדם שכל עם ישראל דפק על דלתו — מצא זמן לדפוק על דלת של ילד אחד. לשמור עבורו בולים. ולטרוח להביא אותם עד הבית.
על השולחן נשארה מעטפה מלאה בבולים.
והאמא לא הצליחה להפסיק להסתכל עליה. גם אחרי שהרב כבר הלך.
באהבה,
אפרים עטיה