הילד עם המטוס
אף מורה לא הסכים להיכנס לכיתה הזאת.
כיתה טיפולית. בחדר המורים כבר קראו לה: “שדה קרב.”
כל מורה שנכנס לשם לא החזיק מעמד. המורה האחרון פשוט קם באמצע השנה ולא חזר.
ואז הגיע מועמד חדש.
המנהל אמר לו: “תיכנס לשיעור ניסיון.”
הוא נכנס לכיתה. עוד לפני שהתחיל לדבר —
חרררררק.
ילד אחד התנדנד עם הכיסא. הכיסא נגרר שוב על הרצפה.
הוא ניסה להמשיך לדבר. אבל שוב נשמעה החריקה הזאת.
הווריד במצח שלו התחיל לדפוק.
כל הכיתה הסתכלה עליו. חיכו לראות מתי יגיע הפיצוץ.
לרגע, הוא כבר עמד להעיר לילד.
אז הוא ניגש אליו ושאל בשקט:
“אולי הכיסא לא נוח לך? בוא נחליף.”
הילד השתתק. לרגע.
והמורה חזר ללמד.
אבל אז פתאום — משהו פגע לו בלחי.
מטוס מנייר.
כל הכיתה התפוצצה מצחוק. אפילו הילד מאחורה דפק על השולחן מרוב צחוק.
הילד שהעיף את המטוס ישב עם חיוך מרוח על כל הפנים. כאילו חיכה לראות מה המורה יעשה עכשיו.
ולשנייה אחת, המורה רצה להוציא אותו מהכיתה. הוא הרגיש איך כל הגוף שלו מתכווץ מעצבים.
לשנייה, הוא כבר דמיין את עצמו צורח עליו מול כולם.
אבל הוא בלע את הרוק. בקושי.
אז הוא התכופף, הרים את המטוס מהרצפה, חייך, ואמר:
“לפחות יש פה מישהו שיודע לכוון טוב.”
השקט שנפל שם היה חזק יותר מכל הצחוק שהיה לפני רגע.
בסוף השיעור, המנהל ביקש ממנו להישאר רגע.
המורה היה בטוח שהוא נכשל. הידיים שלו עוד רעדו מהעצבים.
ואז המנהל חייך.
“התקבלת.”
כשהוא יצא, הוא אמר תודה לכל התלמידים. אבל תודה מיוחדת — לילד שהעיף עליו את המטוס.
מאז, הוא כבר לא הסתכל אותו דבר על מטוסים מנייר.
באהבה,
אפרים עטיה