אני היחיד שלא ניגש
הייתי בכיתה ד’.
וכל הדרך לשם, התפללתי שהרב שטיינמן לא ישאל אותי.
כל הכיתה שלנו נסעה להיבחן אצלו.
המלמד נכנס איתנו. הוא ראה את הלחץ על הפנים שלנו, וביקש מהרב שטיינמן בשקט:
“אם אפשר, שאלות קלות.”
הרב הנהן. והשאלות באמת היו קלות.
כולם ידעו. ילד אחרי ילד. תשובות. חיוכים.
ואז הגיע התור שלי.
הלב התחיל לדפוק.
הרב שטיינמן שאל אותי. לא ידעתי.
הוא שאל שוב. שאלה עוד יותר קלה.
ניסיתי לענות, אבל המילים פשוט נתקעו.
הרגשתי שכל הכיתה מסתכלת עליי. רציתי כבר שהוא יעבור לילד הבא.
אבל הרב שטיינמן לא ויתר.
הוא שאל אותי פעם שלישית.
וגם אז, לא ידעתי. רק הורדתי את הראש.
שתיקה.
ואז הוא המשיך הלאה.
נגמר המבחן. הרב נתן לכל ילד לחיצה בלחי וסוכריה, מהקערה שעמדה לידו.
כולם ניגשו.
אני נשארתי לשבת. לא רציתי שהוא יסתכל עליי.
ופתאום שמעתי אותו קורא לי.
התקרבתי. והרב שטיינמן הסתכל עליי. בחיוך.
“אצלנו,” הוא אמר, “לא מקבלים שכר לפי התוצאה. מקבלים שכר לפי המאמץ.”
הוא הצביע על הילדים. “כולם התאמצו פעם אחת.”
ואז הסתכל עליי.
“אתה התאמצת שלוש פעמים.”
הוא הכניס את היד לקערה, ונתן לי שלוש סוכריות.
באהבה,
אפרים עטיה