למה הוא בחר רחוק

התחלתי לעבוד במפעל בשוודיה.

כל בוקר השכן אוסף אותי.

7:30. הכול ריק. אלפי חניות.

והוא תמיד חונה רחוק.

יום אחד שאלתי: למה לא קרוב? יש מקום. המון.

הוא חייך.

“כי לנו יש זמן.”

שתיקה.

“ומי שיגיע מאוחר… יצטרך את זה יותר.”

ירדתי מהאוטו. הרוח הקרה חתכה בפנים.

והלכתי איתו עד לשם. לאט. שורה אחרי שורה של חניות ריקות.

בפנים הגוף דחף להתקרב. לתפוס. להיכנס מהר.

אבל המשכתי ללכת. עוד צעד. ועוד אחד.

החניה הייתה אותה חניה. אבל משהו בי נרגע.

התקרבתי קצת פחות לדלת – ומשהו בי נשאר שם.

ב-7:30 לא היה שום דבר לתפוס. ובכל זאת, הגוף שלי רץ.

הלחץ הזה לא בא מהשעון.
הוא בא מתחושה שאין מספיק: זמן, מקום, הזדמנויות. ומי שמרגיש שאין מספיק, תופס.

השכן הזה הרגיש שיש לו מספיק.
ולכן היה לו מה להשאיר למי שיגיע אחריו.

היום, כשאני מרגיש שאני חייב לתפוס, אני שואל את עצמי:

מאמין בך,
אפרים עטייה