המלך רואה את הלב
מאיר היה עני. אבל בלב שלו גרה תקווה. קטנה, אבל עקשנית.
בכל בוקר קם מוקדם, יצא לעבוד, וחלם להכניס קצת יופי לביתו.
לאט לאט אסף פרוטה לפרוטה. וכשסוף סוף הצליח, יצא לשוק לקנות אגרטל.
אבל כשהגיע, כבר לא נשאר מה שרצה.
המוכר הביט בו בחיוך, ואמר: “נשאר לי אגרטל ישן. קח אותו במחיר נמוך.”
מאיר לקח אותו בשמחה.
בדרך פגש אותו שכנו. הוא הביט באגרטל, וצחק.
“מי יסתכל על דבר כזה? תן אותו למלך.”
אבל מאיר לא שמע לעג. הוא שמע הזדמנות.
“לשמח את המלך?” אמר בלבו. “זו זכות.”
הוא הלך לארמון. השומרים צחקו.
אבל המלך שמע שיש יהודי שבא להעניק לו מתנה.
המלך חשב: “אם אדם עני מביא לי מתנה — כמה לב יש בזה.”
והורה להעניק לו שק מלא מטבעות זהב.
מאיר חזר הביתה, לא רק עם עושר. אלא עם לב שמלא שמחה.
השכן, ששמע מה קרה, חשב: “אם אגרטל ישן זיכה אותו בזהב, מה יקרה אם אני אביא אגרטל מפואר?”
הוא מכר את רכושו, קנה אגרטל יקר, והגיע למלך.
המלך חייך, ואמר: “מי שמביא מתנה כזו יקרה, כנראה אינו חסר דבר.”
והורה להחזיר לו את האגרטל הישן של מאיר.
השכן עמד המום.
ואז הבין.
המלך לא ראה את האגרטל. הוא ראה את הלב.
מאיר בא לתת. השכן בא לקבל.
באהבה,
אפרים עטיה