כבר החלטתי מי הם
אני חייב להודות: טעיתי היום.
ראיתי כמה בחורים. ותוך שניות כבר החלטתי מי הם.
היום נסעתי לרבי מאיר בעל הנס. ליד הכניסה עמדו כמה בחורים צעירים, מבקשים תרומות.
לא היה שם שלט. לא עמותה. לא קופה מסודרת. רק כמה בחורים שמסתובבים בין אנשים.
הסתכלתי עליהם מהצד, והתחלתי לנתח אותם. כאילו הבנתי את כל הסיפור.
אחד מהם ניגש למתפללים. השני עבר בין המשפחות.
ואני? כבר הייתי בטוח.
“עקיצה.”
בכל פעם שמישהו הוציא כסף, אמרתי לעצמי: “חבל.” “אל תתרום.”
אפילו קצת זלזלתי בהם.
אחר כך ראיתי אותם מתרחקים הצידה. מתאספים. סופרים את הכסף.
וזה רק חיזק אותי.
“הנה.” “ידעתי.”
בצד ישבה אישה מבוגרת. עם שקית אחת ביד, ומבט עייף. בקושי שמתי לב אליה.
אבל אז ראיתי את הבחורים ניגשים דווקא אליה.
הם הושיטו לה את הכסף. אחד הבחורים חייך ואמר:
“גברת, זה בשביל שבת. בשביל הילדים.”
האישה לקחה את הכסף. הידיים שלה רעדו.
ואז היא אמרה:
“לא ידעתי מאיפה אביא להם.”
הקול שלה נשבר. והעיניים שלה התמלאו דמעות.
המילים שלה פשוט עצרו אותי.
ואני? עמדתי שם. בשקט.
לא ידעתי אם להתבייש במה שחשבתי, או לשמוח במה שראיתי.
בזמן שהם אספו צדקה, אני אספתי חשדות.
בזמן שהם ראו מצוקה, אני ראיתי רמאות.
הבחורים המשיכו ללכת.
האישה נשארה שם עם הדמעות.
ואני? נשארתי שם עם הבושה.
הבנתי שם משהו שקשה לי להודות בו:
הייתי כל כך עסוק לחשוד בהם, שאת האישה בכלל לא ראיתי.
וזה לא היה מקרה.
ברגע שהראש מחליט שהוא יודע, הוא מפסיק להסתכל ומתחיל לחפש הוכחות.
הם ספרו כסף? הוכחה.
ומה שלא מתאים לסיפור שכבר סיפרתי לעצמי, אני פשוט לא רואה.
מאז, כשאני תופס את עצמי בטוח במישהו, אני שואל שאלה אחת:
מה עוד יכול להיות נכון כאן?
מאמין בך,
אפרים עטייה