הצעיף הזהוב

ישבתי ברכבת. שקשוק הגלגלים על הפסים, צפירה חדה שיסעה את השקט. הנוסעים סביבי שקועים בעיתון, בטלפון, או בעצמם.

אבל משהו משך אותי. רוני, הבחור שלידי, ישב בשקט. הידיים שלו רעדו בלי מנוחה.

אחרי כמה דקות רוני הבחין במבט שלי. חיוך מהוסס, כמעט מתנצל. “אתה בטח שואל למה אני ככה,” אמר.

הנהנתי בשקט. הוא נשען לאחור, לקח נשימה כבדה, ושתק עוד רגע לפני שדיבר.

“שלוש שנים הייתי בכלא,” אמר. “גנבתי סכום קטן. רגע של חולשה.”

הקול שלו נשבר. הוא חיכה רגע לפני שהמשיך. “אבל הבושה – הבושה נפלה על אמא שלי. ראיתי איך האור בעיניים שלה כבה. היא הפסיקה ללכת לשוק, והסתגרה בבית מוקדם.”

“כתבתי לה מכתב מהכלא. ביקשתי סליחה. כתבתי לה: אמא, אם את רוצה שאחזור – תתלי בתחנה צעיף זהוב. סימן אחד קטן. ואם לא… אני ממשיך ברכבת. לא אחזור לעולם.”

המילים שלו ננעצו בי. בלי לשים לב, הצמדתי גם אני את הפנים לחלון. שנינו שתקנו.

תחנה אחרי תחנה חלפה. רוני לחש: “עוד מעט הבית שלי.” הלב שלו, וגם שלי, פעם בחוזקה.

הרכבת האטה. התחנה נגלתה מבעד לחלון, ולרגע לא הייתי בטוח במה שאני רואה.

משהו זהוב התנועע ברוח. ועוד אחד. ועוד אחד. כל התחנה התמלאה בצעיפים זהובים, מאות צעיפים מתנופפים.

קריאה אחת גדולה: תחזור.

ובמרכז עמדה אמא אחת. עיניה נוצצות מדמעות, ידיה פרושות אל בנה. ועל צווארה – צעיף זהוב.

התמונה הזו לא עזבה אותי. לא הצעיפים, ולא התחנה.
דווקא הנסיעה: רוני ישב כל הדרך בטוח שאולי לא מחכים לו.

כשאנחנו מתביישים במשהו, אנחנו בטוחים שגם אחרים רואים אותנו כמו שאנחנו רואים את עצמנו.
אז אנחנו לא דופקים בדלת. אנחנו מחכים לסימן.
ולרוב, כשבודקים, מתברר שטעינו לאותו כיוון: מחכים לנו יותר ממה שחשבנו.

רוני חיפש צעיף אחד. כל התחנה חיכתה לו.

אז כשאני תופס את עצמי מחכה לסימן ממישהו, אני מנסה לשאול:

מאמין בך,
אפרים עטייה