לב משטרות של זמן

שבע בבוקר.

אני יוצא מהחדר חצי ישן, ושומע רשרוש מהסלון.

אני נכנס – ונעצר במקום.

חני, הבת שלי, בת חמש, יושבת עם פיג’מה, שיער קצת פרוע, עיניים נוצצות, וביד שלה מספריים קטנות.

על השולחן שטר כחול של 200 ושטר אדום של 20.

היא גוזרת אותם לאט לאט, חתיכה אחרי חתיכה, ומדביקה בדבק.

המוח צועק בפנים: “תעצור אותה עכשיו. עם הכסף הזה אתה קונה חלב, אוכל, בגדים, כל מה שהיא צריכה.”

היד כמעט קמה, אבל משהו עוצר.

אני נשאר לעמוד. רק מסתכל.

ואז היא מרימה אליי עיניים. לא מפוחדות, לא מתנצלת.

היא מחזיקה בזהירות את מה שיצא מהשטרות, ומושיטה אליי.

על השולחן שוכב לב עשוי מחתיכות כסף, כחול ואדום תפורים יחד עם דבק.

“אבא, עשיתי לך מתנה.”

לרגע אין לי מילים.

בשבילי זה היה 220 שקלים. שורה בארנק, חישוב של קניות.

בשבילה זה היו ניירות צבעוניים, חומר גלם בשביל לשמח את אבא.

היא לא קרעה כסף.

היא בנתה לב.

היד שלי כבר כמעט קמה. עוד שנייה, והייתי מלמד אותה שכסף לא גוזרים.
והיא הייתה לומדת משהו אחר לגמרי: שכשמנסים לשמח את אבא, מקבלים צעקה.

אפשר ללמד אותה על כסף מחר.
את הלב היה צריך לקבל עכשיו.

אז לפני שאני מגיב למשהו שהילדים עשו, אני מנסה לשאול קודם:

מאמין בך,
אפרים עטייה