הבריחה המושלמת
תיאודור בן עשרים יודע דבר אחד חשוב: לתפקיד הזה בבנק, ורק לתפקיד הזה, לא לוקחים טביעות אצבע.
הוא בחר בו בגלל זה.
כבר חודשים הוא מספר לחברים על הסרט שראה שוב ושוב — על האיש שנכנס, לוקח, ויוצא, כאילו ככה פשוט אפשר להיעלם.
באחד־עשר ביולי 1969, תיאודור נכנס לבנק. כמה דקות אחר כך הוא כבר יוצא ממנו, עם שקית נייר.
בתוכה: מאתיים וחמישה עשר אלף דולר.
הוא לא רץ. ריצה מושכת תשומת לב. הוא פשוט ממשיך ללכת.
מחפשים אותו. המשפחה, החברים, כל מי שיכול לספר לאן נעלם הבחור בן העשרים. שנה עוברת. ועוד שנה. ועוד עשור.
ותיאודור נעלם, כאילו מעולם לא היה.
אבל הוא היה. הוא פשוט כבר לא נקרא תיאודור.
הוא בחר לעצמו שם חדש. תומאס.
תומאס מתחתן, מגדל בת, מוכר מכוניות, משחק גולף. בכל סוף שבוע הוא עומד בצד של מגרש הכדורגל ומריע לבת שלו.
הבת גדלה. היא מכירה את אבא שלה. או לפחות, חושבת שהיא מכירה.
חמישים ושתיים שנה. לא אשתו, לא הבת, לא אחד מכל האנשים שפגש כל יום — אף אחד מהם לא ידע. ואולי גם הוא, כבר כמעט שכח.
ואז הגיע מרץ 2021. הרופאים אמרו שנשארו לו שבועות. סרטן הריאות.
ערב אחד הוא יושב בבית עם אשתו ועם הבת שלו. מהטלוויזיה רצה סדרת מתח — על אנשים שבורחים, ועל אנשים שבסוף תופסים אותם.
תומאס מסתכל עליהן, ואומר:
“הייתי צריך לשנות את השם שלי כשעברתי לכאן. כנראה שעדיין מחפשים אותי.”
זה הכול. לא חקירה. לא שוטרים בדלת. אף אחד אפילו לא שאל אותו.
כעבור חודשיים הוא נפטר. בתעודת הפטירה כתוב: תומאס רנדלה.
בקליבלנד, התיק עדיין נשאר פתוח. אחרי חמישים ושתיים שנה, אף אחד לא מצא אותו.
אבל תומאס כבר לא חיכה שימצאו אותו.
הוא תפס את עצמו.
באהבה,
אפרים עטיה