הלילה שלפני היום הראשון

אלבמה, לפנות בוקר. בחור צעיר הולך לבד ברחוב חשוך בעיר פלהם.

הוא הולך כבר שעות.

ניידת משטרה מאטה לידו. השוטר עוצר ויורד מהרכב.

“לאן אתה הולך?”

וולטר קאר, בן עשרים, מספר. בעוד כמה שעות הוא מתחיל עבודה חדשה בחברת הובלות. בערב האוטו שלו לא הניע. עד הכתובת יותר משלושים קילומטר, ואין לו מי שייקח אותו. אז בחצות הוא יצא מהבית, ברגל.

השוטר מסתכל עליו רגע.

ואז לוקח אותו לארוחת בוקר.

שוטרים נוספים מצטרפים לשולחן. אחר כך אחד מהם מסיע אותו לכתובת, עוד לפני שהתחילה המשמרת.

בבית ההוא שומעים דפיקה ופותחים את הדלת.

שוטר.

שוטר בדלת בשעה כזאת, זה אף פעם לא סימן טוב.

“הבאתי לכם את הבחור מההובלות,” אומר השוטר. “הוא הלך כל הלילה כדי להגיע אליכם.”

מציעים לו לנוח קצת. הוא מסרב. הוא בא לעבוד.

כל היום הוא אורז איתם ארגזים.

הסיפור מתפרסם ברשת. כמה ימים אחר כך, המנכ“ל של חברת ההובלות נוסע אליו ממדינה אחרת ומוסר לו את המפתחות של האוטו הפרטי שלו.

הניידת שעצרה לידו לא באה לעצור אותו.

כשמישהו עוצר לידי באמצע דרך קשה, אני כמעט תמיד מתכונן לגרוע. הערה, שאלה לא נעימה, עוד מכשול.

הראש שלי קורא כל סימן לא ברור כאיום. ככה הוא שומר עליי.

אבל לפעמים העזרה כבר עומדת לידי, ואני עוד מתגונן מפניה.

מאמין בך,
אפרים עטייה