כבר באוויר
זו הייתה הטיסה הראשונה שלו.
הוא עלה למטוס עם כרטיס ביד ולב שדופק, ראה מושב פנוי ליד החלון, והתיישב.
הוא לא ידע שזה לא סתם מושב.
המושב היה רחב ורך. אפשר היה להושיט רגליים. מישהו הביא לו מגבת חמה, ואחר כך כוס מיץ על מגש.
כשהגיע האוכל, הוא הסתכל על הצלחת והתבייש לגעת. צלחת כזאת הוא לא ראה בחיים.
“ככה זה,” חשב. “ככה מרגישים אנשים שהגיעו.”
דיילת עברה במעבר, נעצרה לידו, וביקשה בנימוס לראות את הכרטיס.
היא הסתכלה על הכרטיס, ואז עליו.
“אדוני, זו מחלקה ראשונה. הכרטיס שלך למושב מאחור.”
הוא לא התווכח. הוא כבר טעם.
“כמה עולה להישאר?”
היא אמרה סכום. הוא הוציא מהכיס מעטפה. כל מה שהיה לו.
“קחי. אני משלם. אני נשאר.”
הדיילת לא הושיטה יד.
“אדוני,” אמרה בשקט, “אנחנו כבר באוויר. מה שלא קונים למטה, אי אפשר לקנות למעלה.”
הוא קם. לקח את התיק. הלך אחורה, למושב הצר שליד השירותים.
כל הטיסה הוא ישב שם, עם היד על הכיס.
המעטפה הייתה מלאה. והמטוס כבר באוויר.
ואז חשבתי על עצמי.
על הפעמים שאמרתי: בפעם הבאה אני אגיב אחרת. בפעם הבאה אני אשאר רגוע.
ובפעם הבאה, הגבתי בדיוק כמו קודם.
כי ברגע עצמו אין זמן לקנות כלום. המילה כבר יוצאת, הפנים כבר מתכווצות. ברגע עצמו אני לא מחליט מי אני. אני רק מגלה מה הבאתי איתי.
ואת מה שאביא איתי, אני קונה קודם. בימים שבהם לא קורה כלום.
איזה רגע קשה אני כבר יודע שיגיע, ומה אני מכין לו היום?
מאמין בך,
אפרים עטייה