חיכיתי שהוא יתפרץ
שבת. בחצר הציון במירון, אדם עמד מול חסיד וצעק עליו.
קללות. עלבונות. בקול רם, מול כולם.
החסיד לא זז.
עמדתי מהצד וחיכיתי שהוא יתפרץ.
עברו שתי דקות. אחר כך חמש.
אנשים עצרו להסתכל. אף אחד לא התערב. גם אני לא, למרות שכמה פעמים כמעט ניגשתי.
כמעט עשר דקות הוא עמד מולו, ולא אמר מילה.
הפנים שלו נשארו שקטות. כאילו הצעקות לא מצאו דרך להיכנס.
חשבתי על עצמי. אם מישהו היה מדבר אליי ככה מול כולם, כמה זמן היה עובר עד שהייתי עונה לו?
כשהכול נרגע, ניגשתי אליו. לא הכרתי אותו. ביקשתי ממנו ברכה.
ואז שאלתי: “איך הצלחת לשתוק כל הזמן הזה?”
הוא חייך. חיוך פשוט.
“הוא דיבר אליי,” אמר. “אבל אני דיברתי עם ה׳. בזמן שהוא צעק, סיפרתי לה׳ מה אני עובר, וביקשתי שיעזור לי.”
הוא אמר את זה כאילו סיפר לי משהו רגיל.
יצאתי מהציון. מסביב הכול המשיך: התפילות, האנשים, הקולות.
אבל כל אותה שבת לא שמעתי את הצעקות.
חשבתי שראיתי אדם שותק. בעצם ראיתי אדם באמצע שיחה.
כשמישהו פוגע בי, השיחה לא תמיד נגמרת כשהוא הולך.
אני ממשיך אותה בראש. מנסח תשובות, מתווכח, מנסה לנצח.
והוא כבר מזמן לא שם. רק אני עדיין בתוך המריבה.
החסיד לא בלע את מה שהרגיש. הוא רק בחר עם מי לדבר על זה.
בפעם הבאה שאמצא את עצמי מתווכח עם מישהו שכבר הלך, אני רוצה לעצור ולשאול:
עם מי אני מדבר עכשיו?
מאמין בך,
אפרים עטייה