738 ימים וחצי שעה

הושענא רבה. השמש כבר מתחילה לרדת.

ליד מיטה בבית חולים עומד אבא, ובידיים שלו לולב ואתרוג.

הבן שלו, יוסף חיים אוחנה, חזר הבוקר מעזה. אחרי 738 ימים.

כשהשמש תשקע, כבר לא יהיה אפשר לברך על לולב, עד השנה הבאה.

שנתיים קודם, בחול המועד של אותו חג, יוסף חיים בא לבקר את אבא שלו בסוכה. לפני שיצא, ביקש את הלולב של אבא. לברך.

הוא נענע לכל הרוחות. ואבא שלו הניח את שתי הידיים על הראש שלו ובירך אותו: שבזכות המצווה הזאת, ה’ יציל אותו ממוות.

בשמחת תורה, יוסף חיים היה בנובה. הוא נשאר מאחור כדי לעזור לפצועים.

יומיים אחרי שהידיים של אבא היו על הראש שלו, ידיים אחרות לקחו אותו לעזה.

מאותו יום אבא שלו לא הפסיק להתפלל. שנתיים.

והגיע שוב סוכות. השני בלי הבן. אף אחד לא ידע אם יחזור, ובטח שלא מתי.

ואבא שלו הלך וקנה לו ארבעה מינים.

החג התחיל. עבר יום, ועוד יום, ועוד יום.

הלולב חיכה.

ובבוקר הושענא רבה, היום האחרון שבו אפשר לברך על ארבעת המינים, יוסף חיים חזר.

ועכשיו, כשהשמש כבר נמוכה, הוא לוקח את הלולב ביד אחת ואת האתרוג ביד השנייה.

ומברך.

בסוכה ההיא אבא שלו אמר: בזכות המצווה הזאת.
והמצווה חיכתה לו, עד חצי השעה האחרונה.

השנה, בסוכות שעבר עלינו לפני ימים ספורים, יוסף חיים כבר קנה ארבעה מינים בעצמו. הוא אמר שהם מזכירים לו את עם ישראל: ארבעה מינים שונים כל כך, שמחזיקים אותם יחד, צמוד ללב.

אבל אני לא מצליח לצאת מהרגע שבו האבא בחר לולב לבן שלא היה בבית.

ככה נראית המתנה שלא מוותרת. לא פעם הורים מספרים לי על המתנה כזאת, לבן שהתרחק. ואני רואה ששני הורים יכולים לחכות לאותו דבר בדיוק, ולחכות אחרת לגמרי. אחד מחכה בלב, עד שהלב מתעייף. השני מחכה גם בידיים: משאיר לו מקום ליד השולחן, לא מפנה את החדר, מתקשר גם כשלא עונים. הידיים מחזיקות את התקווה בימים שהלב כבר לא מצליח.

וזה לא רק אצל הורים. לכל אחד מאיתנו יש מישהו שאנחנו עוד מחכים לו. אולי הוא רחוק. אולי התרחק. אולי פשוט עברו הרבה שנים מאז השיחה האחרונה.

ולפעמים זה הפוך: אנחנו אלה שעוד בדרך, ובבית מישהו כבר קנה לנו לולב.

אז כשאני חושב על מי שאני מחכה לו, אני שואל:

מאמין בך,
אפרים עטייה