מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך?
ג’ייקוב היה בן 19. הוא הסתובב עם חבורה, הסתבך בקטטות, ולא באמת חשב על העתיד.
לילה אחד חברים התקשרו אליו. הייתה קטטה ליד בר בנוטינגהאם. הוא רץ לשם, ונתן אגרוף אחד.
האיש שמולו נפל לאחור, וראשו פגע בקרקע.
תשעה ימים הוא נאבק על חייו. ואז המשפחה נאלצה להיפרד ממנו.
ג’יימס מת. הוא היה בן 28.
ג’ייקוב נשפט ונשלח לכלא. הוא ידע שאדם מת בגלל האגרוף שלו. אבל מבחינתו, החיים שלו הם אלה שנהרסו.
הוא כעס. על הכלא, על העדים, על העולם. וכשהשתחרר, הוא יצא מריר וכועס יותר משנכנס.
בינתיים, הוריו של ג’יימס נשארו עם שאלות. הם איבדו בן, וכמעט לא ידעו דבר על האדם שגרם למותו. למה הוא עשה את זה? מה עבר לו בראש?
בית המשפט נתן להם פסק דין. אבל לא תשובות.
לאחר זמן הם החליטו לפנות אליו. בהתחלה, רק במכתבים. הם סיפרו לו על ג’יימס. על החיים שהיו לו, ועל המשפחה שנשארה בלעדיו.
ולאט לאט, ג’יימס הפסיק להיות רק אדם מאותו לילה. מאחורי האגרוף ההוא היו חיים שלמים.
המכתבים המשיכו להגיע, חודש אחרי חודש. הם סיפרו לו על ג’יימס, והוא ענה על השאלות שלהם. על אלה שבית המשפט לא ענה עליהן.
ואז יום אחד, הוריו של ג’יימס שאלו אותו שאלה.
לא “למה עשית את זה?” ולא “איך יכולת?”
הם שאלו: “מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך?”
ג’ייקוב חזר ללמוד. הוא השלים את הלימודים שלא סיים, התקבל לאוניברסיטה, ולמד קרימינולוגיה עד לתואר.
רק אחרי תקופה ארוכה הם נפגשו פנים אל פנים. מולו ישבו הוריו של האיש שמת בגללו. הבן שלהם לא חזר. אבל הם ישבו איתו באותו חדר.
ג’ייקוב התחיל לדבר עם צעירים על אלימות. על אגרוף אחד. ועל מה אפשר לעשות עם החיים מכאן.
שנים אחר כך, הוא והוריו של ג’יימס התחילו להופיע יחד. ההורים שאיבדו בן, והאדם שגרם למותו.
במשך שנים, כולם שאלו אותו: “מה עשית?” אבל האנשים שהייתה להם הזכות הגדולה ביותר לשאול את השאלה הזאת, בחרו לשאול: “מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך?”
באהבה,
אפרים עטיה