שתי דקות בחושך

ארבעה חברים בלונה פארק. אורות, רעש, מוזיקה.

ובקצה, מתקן עם שלט אדום ענק: רכבת השדים.

מבחוץ רואים רק קרון שנבלע במנהרה. שומעים צעקות. אנשים יוצאים חיוורים, בצחוק עצבני.

הם קונים כרטיס.

הקרון נכנס לחושך מוחלט. צרחות מוקלטות, דמויות קופצות מהקירות, אור אדום מהבהב. ומשהו רך ומגעיל נוגע להם בפנים, מלמעלה.

הם צועקים, נאחזים זה בזה. בטוחים שזה אמיתי.

ואז אור יום. הם יוצאים רועדים וצוחקים.

אחד מהם מושיט יד לראש.

הכיפה.

היא נפלה שם, בפנים.

הוא ניגש לעובד המתקן. העובד מסתכל בשעון.

“יש לך שתי דקות עד הסיבוב הבא.” הוא שולף מהמגירה פנס קטן. “קח. רוץ.”

הבחור נכנס למסלול, הפעם ברגל, עם הפנס ביד.

אותו שביל. אותן פינות. אבל עכשיו הוא רואה.

השד שקפץ מהקיר הוא בובת גומי על קפיץ חלוד. העיניים האדומות הן שתי נורות קטנות. והדבר שנגע להם בפנים הוא ערימת סמרטוטים שתלויה על חוט מהתקרה. בצבע סגול דהוי.

הוא מרים את הכיפה, ממשיך עד הסוף ויוצא.

החברים לא הבינו למה הוא מחייך.

בחושך הם היו שדים. עם פנס, סמרטוטים.

גם אני מדמיין דברים מפחידים, עוד לפני שבדקתי מה באמת מחכה לי. שיחה שאני חושש ממנה. צעד שאני מפחד לעשות. כישלון שעוד לא קרה.

בחושך, הדמיון עושה את רוב העבודה.

אז אני מדליק פנס קטן: כותב על דף מה בדיוק מפחיד אותי, ושואל מישהו שכבר עבר שם.

מאמין בך,
אפרים עטייה