כשקשה להתקדם
הרגליים רוצות, ומשהו לא זז.
רגע אחד מכאן · לחץחמש בערביוצאים בחמש,
ובחוץ כבר חושך.
אתמול באותה שעה,
עוד היה אור.
השבוע כבד.
וכולם כבר ניסו:
"נו, חיוך!"
סרטון חיזוק. עצה.
השיחה נגמרה בבוקר.
לפני שעות.
ובראש היא ממשיכה,
עם משפטים חדשים.
הכתפיים כבר למעלה.
הלסת סגורה.
הנשימה קצרה.
ורק אז שמת לב,
מה חשבת.
אותה מחשבה,
בפעם העשירית היום.
וכל פעם,
עונים לה.
כל השנה מצליחים,
לא לחשוב על זה.
ואז מגיע משפט אחד,
שקוראים אותו בקול רם.
השעון צלצל,
לפני שהעולם התעורר.
והרגליים כבר יודעות,
לאיפה ללכת.
יודעים בדיוק,
מה צריך לעשות.
ובכל זאת,
לא עושים.
הראש רואה,
את כל המשימה.
לא את הצעד הבא,
אלא את הדרך כולה.
ממשיכים לשקול.
עוד יום.
עוד שיחה.
ועוד רשימה.
משהו לא הצליח.
וזה כואב,
אבל זה לא,
הקשה באמת.
שאלו אותך,
מה יצא מזה בסוף.
ולא הייתה לך,
שום תשובה.
משווים את מה שבפנים,
למה שרואים אצל אחרים.
ותמיד יוצאים,
מפסידים.
"נו? יש חדשות?"
שואלים מתוך אכפתיות.
ובכל פעם,
זה מחזיר אותך לשם.
להמתנה עם סוף ידוע,
יש גבול.
יש תאריך,
ואפשר להישען עליו.
מחכים לתשובה.
לשידוך, לתוצאה,
לילד או לבשורה.
והחיים בינתיים רצים.
הבוקר לא התחיל.
הוא המשיך.
מאותו מקום בדיוק,
שבו נגמר אתמול.
ישנת שמונה שעות.
יצאת לחופש.
וחזרת בדיוק,
באותה תחושה.
יש אנשים שתלויים בך.
אז ממשיכים.
ועושים את זה,
טוב.
עוד לא קרה כלום.
אבל בראש כבר קרה:
השיחה, התשובה,
ומה שיהיה אחריה.
"אין לי זמן."
"זה לא בשבילי."
"אולי בשנה הבאה."
כל אחד נשמע הגיוני.
הילד איחר בעשר דקות.
ובעשר הדקות האלה
כבר ראית,
את הכול.
אמרת כן.
ואחר כך עוד כן.
כי אחרת מישהו,
היה מתאכזב.
הכול צועק,
באותו קול.
ורצים בין הדברים,
בלי להספיק אחד.
הבטן מתכווצת.
הידיים לא נחות.
הנשימה מתקצרת לבד,
בלי שביקשת.
לא יודעים.
לא לאן,
לא למה,
ולא מה נכון.
כל אחד סביבך,
יודע בדיוק מה נכון לך.
זה אמור להקל,
וזה רק מבלבל.
לא עצב.
לא כעס.
לא פחד.
סתם משהו כבד, בלי מילה.