32 דולר ו־17 סנט
וושינגטון, ינואר. יום שישי, תשע דקות לשמונה בבוקר. תחנת רכבת תחתית.
אנשים יוצאים מהקרונות ורצים למדרגות. תיקים, כוסות קפה, טלפונים.
ליד פח אשפה, צמוד לקיר, עומד בחור צעיר בכובע מצחייה. הוא פותח נרתיק של כינור, מניח אותו על הרצפה, זורק לתוכו כמה מטבעות ומתחיל לנגן יצירה קלאסית של באך.
ארבעים ושלוש דקות הוא מנגן.
1,097 אנשים חולפים על פניו.
רק שבעה עוצרים להקשיב.
עשרים ושבעה משלשלים כסף לנרתיק, רובם בלי להאט.
כשהוא מסיים, אין מחיאות כפיים. רוב האנשים אפילו לא שמים לב שהמוזיקה נגמרה.
בנרתיק: 32 דולר ו־17 סנט.
שלושה ימים קודם לכן אנשים שילמו כמאה דולר כדי לשמוע אותו באולם מלא בבוסטון.
שמו ג’ושוע בל, מגדולי הכנרים בעולם. בידיו כינור סטרדיווארי ששוויו מיליוני דולרים.
העיתון “וושינגטון פוסט” רצה לבדוק אם אנשים יזהו יופי כשהוא מופיע במקום הכי פחות צפוי.
אבל הכתב הבחין במשהו נוסף.
כל ילד שעבר שם ניסה לעצור.
וכל פעם, ההורה משך אותו הלאה.
הילדים עוד לא ידעו שאין זמן.
אני לא בטוח שהייתי עוצר שם. אני מכיר את הבוקר הזה. הראש כבר בפגישה, במטלות, בדברים שאסור לאחר אליהם.
הילד רואה משהו שמושך את הלב שלו. ההורה רואה את השעה.
וההורים האלה לא היו שונים ממני.
אבל כשאני קורא את זה שוב, אני רואה שמה שהוחמץ שם בבוקר הזה הוא לא רק כנר. זה ילד שרצה לעצור, ואף אחד לא עצר בשבילו.
גם אצלי זה קורה. ילד שרוצה להראות לי משהו. אדם שצריך שאקשיב לו רגע. ואני, בעדינות, מושך הלאה.
את מי אני מושך הלאה, כשכל מה שהוא צריך ממני הוא שאעצור?
מאמין בך,
אפרים עטייה