עיירה של זרים

אחד-עשר בספטמבר 2001. המרחב האווירי של ארצות הברית נסגר.

שלושים ושמונה מטוסים נוחתים בגאנדר, עיירה קטנה בניופאונדלנד.

ששת אלפים וחמש מאות בני אדם, בעיירה של עשרת אלפים תושבים.

הם לא יורדים. שעות ארוכות, ובחלק מהמטוסים כל הלילה, הם יושבים במושבים ולא יודעים מה קורה בעולם.

אין מלונות לכולם. אין תוכנית מגירה. אף אחד לא הכין את זה.

אז הם מכינים.

נהגי האוטובוסים באזור, שהיו באמצע שביתה, מניחים את השלטים, עולים להגה ונוסעים לשדה התעופה.

בתי הספר מפנים את הכיתות. אולמות הופכים לחדרי שינה.

כל הלילה התושבים מבשלים.

בשבע וחצי בבוקר, כשהנוסעים יורדים במדרגות בבגדים של אתמול, עדיין בלי להבין מה בדיוק קרה בעולם, מחכים להם שולחנות עמוסים.

אוכל שבישלו אנשים שבכלל לא יודעים איך קוראים להם.

נוסעי טיסה אחת, דלתא 15, נשלחים ללואיספורט, עיירה קטנה עוד יותר.

ארבעה ימים הם נשארים שם. ישנים על מזרנים, מתקלחים בבתים של זרים, ומקבלים תרופות בחינם מבתי המרקחת המקומיים.

ואז השמיים נפתחים, והמטוס ממריא סוף סוף הביתה.

באוויר, מישהו מהנוסעים מבקש מהצוות את המיקרופון.

כל מי שעל המטוס מתבקש לתרום לילדים של לואיספורט.

עוד לפני הנחיתה מובטחים ארבעה-עשר אלף דולר.

הכסף הזה הופך לקרן מלגות.

היא קיימת עד היום. יותר ממיליון וחצי דולר נאספו בה, ויותר ממאה ושלושים צעירים מלואיספורט למדו בזכותה.

האחרונים שבהם נולדו שנים אחרי הלילה ההוא.
אבל הם עדיין מקבלים ממנו.

הם עוד לא נחתו. עוד לא חזרו הביתה, לשגרה ולחשבונות.

הכרת תודה היא רגש חם, והוא מתקרר מהר. כמה ימים בבית, וארבעת הימים בלואיספורט כבר נהיים סיפור נחמד לספר. מי שביקש את המיקרופון באוויר תפס את התודה כשהיא עוד בוערת.

כשמישהו עושה איתי טוב, אני שואל עוד באותו יום:

מאמין בך,
אפרים עטייה