הפנייה שלא תכננתי

תשע וחצי בבוקר. אני כבר מאחר לעבודה.

הוויז אומר חמישים דקות, ובראש רצה רשימה של כל מה שמחכה לי.

ובתוך כל הרעש אני רוצה רק דבר אחד: כמה דקות ליד המים. שקט.

לא התפללתי הבוקר כמו שצריך. אני צריך רגע לנשום לפני שאני נכנס ליום הזה.

יש מעיין קטן ליד כביש 38. צריך לרדת מהכביש הראשי ולהיכנס לדרך צרה. לשם לא מגיעים סתם.

אני מאותת ויורד.

עוד לפני שאני עוצר בחניה, אני רואה אישה עומדת ליד רכב ומנופפת לי בידיים.

לידה עומד מוכר תותים עם טנדר. הוא מדבר מהר ומצביע על המצבר.

“יש לך כבלים?” היא קוראת. “הרכב לא מניע.”

“אני אקח אותך,” אומר המוכר. “נקנה מצבר, שש מאות שקל, נסיעה לשם, נסיעה חזרה…”

משהו בזה לא יושב לי טוב. המקום השומם, המבט שלה, ההצעה הזריזה שלו.

“כבלים אין לי,” אני אומר. “יש לי בוסטר.”

אני מחבר. תוך רגע המנוע שלה מתעורר.

המוכר נכנס לטנדר ונוסע.

היא נשענת על דלת הרכב, נושמת עמוק ואומרת בקול רועד:

“אתה יודע, בחיים שלי לא דיברתי עם אלוקים.”

אני שותק.

“אני מדריכת טיולים. הקבוצה מחכה לי. הרכב לא מניע, אין פה אף אחד, ופתאום אני לבד עם מישהו שמציע לי לנסוע איתו.

“אז בפעם הראשונה בחיים אמרתי בלב: אלוקים, אם אתה שומע אותי, תשלח לי עכשיו מישהו טוב.”

היא מצביעה על הדרך שממנה הגעתי.

“עברו אולי שלוש שניות. ואני רואה רכב יורד מהכביש הראשי, בדיוק לכאן. איך הגעת לפה בכלל?”

אני מספר לה שאני בדרך לעבודה, שאני כבר מאחר ושבכלל לא תכננתי לעצור כאן היום.

היא מחזיקה את הראש בשתי הידיים.

“תקרא לזה איך שאתה רוצה,” היא אומרת. “בשבילי, אתה שליח.”

היא נכנסת לרכב ונוסעת.

אני נשאר שם רגע, בין הכביש למים. הוויז מצפצף ומזכיר לי שאני באיחור גדול.

חשבתי שירדתי מהכביש בשביל עצמי. הייתי התשובה לתפילה הראשונה שלה.

אני רגיל למדוד את היום שלי לפי התוכנית. כל עיכוב מרגיש כמו תקלה: פקק, טלפון באמצע, משהו שלא תכננתי.

באותו בוקר הבנתי שאני רואה רק את הצד שלי של הדרך. את מי שמחכה בחניה, אני לא רואה.

מאמין בך,
אפרים עטייה