חמישים-חמישים

עשרים ושישה בספטמבר 1983, קצת אחרי חצות. בבונקר דרומית למוסקבה, סגן-אלוף סטניסלב פטרוב יושב מול המסכים.

ואז הצפירה.

על המסך מילה אחת: שיגור. טיל מארצות הברית, בדרך לברית המועצות.

ואחריו עוד אחד. ועוד אחד. חמישה.

המערכת חדשה, והיא מדווחת: רמת אמינות גבוהה ביותר.

לפי הנוהל, פטרוב צריך להרים את הטלפון ולדווח למעלה. משם, בתוך דקות, יכולה לצאת פקודה למתקפת נגד גרעינית.

אבל משהו לא הסתדר לו. מי שפותח במלחמה גרעינית לא שולח חמישה טילים. הוא שולח מאות. ומכ“ם הקרקע לא ראה כלום.

הוא סיפר אחר כך: “חשבתי שהסיכוי הוא חמישים-חמישים. אבל לא רציתי להיות זה שמתחיל מלחמת עולם שלישית.”

הוא מרים את הטלפון, ומדווח: תקלה במערכת.

ומחכה.

עשרים ושלוש דקות. שום דבר לא קורה.

מאוחר יותר התברר מה קרה: אור שמש שהשתקף מעננים גבוהים, בזווית נדירה, נראה ללוויין כלהבות של שיגור.

למחרת בבוקר העולם קם כרגיל.

פטרוב לא קיבל ציון לשבח. הוא קיבל נזיפה: לא מילא כראוי את היומן באותו לילה. שנה אחר כך פרש מהצבא.

הוא עבר לגור בדירה קטנה ליד מוסקבה. טיפל באשתו החולה. גידל תפוחי אדמה בגינה, כדי שיהיה מה לאכול.

חמש-עשרה שנה עברו עד שהסיפור שלו התחיל לצאת לעולם.

ב-19 במאי 2017, סטניסלב פטרוב מת.

העולם שמע על כך רק ארבעה חודשים אחר כך, כשמכר מגרמניה התקשר לברך אותו ליום הולדתו. הבן ענה לטלפון.

בלילה ההוא הוא חיכה עשרים ושלוש דקות, והעולם לא ידע.
אחרי מותו עברו ארבעה חודשים, עד שהעולם בכלל שם לב.

פטרוב קיבל נזיפה על היומן. ביומן אין שורה למה שלא קרה.

גם אצלנו יש יומן כזה. מה שעשינו נרשם ונראה. מה שמנענו נשאר בלי עדים: המילה שלא נאמרה בכעס, הנפילה שלא קרתה הערב. אף אחד לא סופר את זה. בדרך כלל, גם לא אנחנו.

לכן אני כותב ביומן שלי גם את השורה הזאת:

מאמין בך,
אפרים עטייה