המברק ששלחת לעצמך

יצרן נעליים שלח שני סוכנים לארץ רחוקה, לבדוק אם אפשר למכור שם נעליים.

דניאל הגיע ראשון. רחובות מאובקים, כפרים נידחים, ובכל מקום רגליים יחפות.

הלב שלו צנח.

הוא שלח הביתה מברק, יבש כמו המדבר:

“אף אחד כאן לא נועל נעליים. אין מה למכור. אני חוזר”.

באותו שבוע הגיע מיכאל לאותו מקום בדיוק. אותם רחובות. אותן רגליים יחפות.

העיניים שלו נדלקו.

הוא שלח הביתה מברק:

“אף אחד כאן לא נועל נעליים. כולם צריכים זוג. שלחו סחורה”.

אותה עובדה. אותו משפט.
רק המברק ששלחו לעצמם היה שונה.

המברק שאנחנו שולחים לעצמנו נכתב בתוך שנייה, והוא לא מרגיש כמו מברק. הוא מרגיש כמו המציאות עצמה. “אין מה למכור” נשמע לדניאל עובדה, בדיוק כמו “אף אחד לא נועל”.

את העובדה אני לא תמיד יכול לשנות. את מה שאני כותב אחריה אני כותב בעצמי, גם כשאני לא שם לב שאני כותב.

כשמשהו נוחת עליי, אני קורא את המברק לפני שאני שולח אותו:

מאמין בך,
אפרים עטייה