למה קוראים לי אפרים?

נער בן ארבע עשרה ברחובות בגדאד.
נער שכבר התרחק מהדרך שבה גדל.

השיער התארך. הבגדים השתנו. החברים התחלפו.

ואז, יום אחד, ברחוב, הוא ראה את הרב.
הבן איש חי.

והוא נחרד.

הוא רץ הביתה. גילח את השיער הארוך, החליף בגדים, ויצא.

אמא שלו שאלה מה קרה ולאן הוא הולך. הוא הספיק לומר רק: “אני הולך לרב.”

בבית הרב אמרו לו: “הרב אינו מקבל היום.”

הנער כבר הסתובב ללכת.

ואז, מתוך החדר, נשמע קול:
“אפרים?”

הרב ביקש שיכניסו אותו. הנער נכנס.

הדלת נסגרה.

מה נאמר שם?
אף אחד לא יודע.

אבל כשהדלת נפתחה, אפרים יצא.

מאותו יום, החברים מהרחוב לא ראו אותו יותר. את כל מה שהחסיר בלימוד, הוא השלים. שנה אחרי שנה.

לימים הפך לאחד מגדולי חכמי בבל.

חכם אפרים הכהן.

ג’ בתשרי הוא יום ההילולה שלו.

הוא סבא רבא שלי.

בנו, חכם רפאל כהן, היה סבא שלי. אחיו, חכם שלום כהן.

מאז שאני מכיר את הסיפור, אני חוזר לאותה דלת.

אל אותו נער בן ארבע עשרה, שנכנס לחדר בלי לדעת עדיין מי הוא עומד להיות.

והשם שלו עבר אליי.

באהבה,
אפרים עטיה