הנר בצנצנת
מסופר על רבי יוסף יוזל הורוביץ, הסבא מנובהרדוק, שהתבודד תקופה ארוכה בבקתת עץ קטנה בתוך יער. לומד, מתפלל, עובד על עצמו. אוכל הביאו לו דרך חלון קטן. מלבד זה, כמעט לא ראה אדם.
לילה אחד, עמוק בחורף, ישב ולמד גמרא לאור הנר האחרון שנשאר לו.
הנר התחיל להבהב. הלהבה נעשתה קטנה, כחולה, ואז כבתה.
חושך מוחלט.
לא היה לו נר נוסף. עד הבוקר נותרו עוד שעות.
הוא לא קם. לא גישש. נשאר לשבת מול הספר שכבר לא ראה.
אם הקב“ה רוצה שאלמד עכשיו, חשב, הוא יודע איפה אני.
עברו כמה דקות. אולי יותר.
ואז הדלת חרקה. משב קור. מישהו נכנס, הניח על השולחן נר דולק, ויצא בלי מילה.
מי היה האיש? הוא לא שאל. כשהתלמידים סיפרו את זה אחר כך, הם אמרו שזה היה נס. הוא עצמו קרא לו רק “הנר ההוא”.
האור חזר לדף, והסבא המשיך מאותה מילה שבה נעצר.
את שארית הנר ההוא שמר שנים בצנצנת. כדי לזכור.
שנים אחר כך פרצה שריפה. הצנצנת התנפצה, והנר נמס באש.
תלמידיו הצטערו. הם ידעו כמה הנר הזה היה יקר ללבו.
הוא חייך.
“אל תצטערו. מן השמים הראו לי שאני כבר לא צריך נר כדי לזכור.”
גם אני מכיר את הצורך הזה, לשמור רגעים מחזקים. משפט, שיעור, תפילה שבה הרגשתי קרוב לה’.
אני רוצה לחזור אליהם ברגעים שבהם אשכח את מה שהרגשתי.
אבל יש יום שבו הצנצנת נשברת. השיעור נשכח, ההתרגשות עוברת, והרגע ההוא כבר רחוק.
ודווקא אז אפשר לבדוק לא מה שמרתי, אלא מה נהיה שלי.
מה כבר נהיה שלי, גם בלי שום תזכורת?
מאמין בך,
אפרים עטייה