קח גם את המעיל
“תן לי את הארנק.”
רציף כמעט ריק ברכבת התחתית בניו יורק. מול ג’וליו דיאז עומד נער, ובידו סכין.
ג’וליו מוסר לו את הארנק. הנער מסתובב ומתחיל להתרחק.
“היי, רגע,” קורא אחריו ג’וליו. “שכחת משהו.”
הנער עוצר ומסתובב בחשדנות. ג’וליו פושט את המעיל ומושיט לו.
“אם אתה הולך לשדוד אנשים כל הלילה, לפחות קח את המעיל. שלא יהיה לך קר.”
הנער מסתכל עליו כמו על משוגע. “למה אתה עושה את זה?”
“אם הגעת למצב שאתה מסכן את החופש שלך בשביל כמה דולרים, כנראה שאתה צריך אותם יותר ממני. אני בדרך לאכול ארוחת ערב. רוצה להצטרף?”
והנער הולך איתו.
ג’וליו, עובד סוציאלי מהברונקס, נוהג לרדת תחנה אחת לפני הבית, רק כדי לאכול בדיינר האהוב עליו.
הם מתיישבים. המנהל ניגש לברך את ג’וליו. המלצרים עוצרים ליד השולחן. אפילו שוטף הכלים יוצא לרגע מהמטבח לנופף לו.
הנער מסתכל סביבו. “אתה מכיר פה את כולם. המקום שלך?”
“לא. אני פשוט אוכל פה הרבה.”
“אבל אתה נחמד אפילו לשוטף הכלים.”
“למה לא? לא לימדו אותך להיות נחמד לכולם?”
הנער שותק לרגע. “כן,” הוא אומר. “אבל לא חשבתי שאנשים באמת מתנהגים ככה.”
כשהחשבון מגיע, ג’וליו פונה אליו. “נראה לי שהפעם אתה משלם. הכסף שלי אצלך. תחזיר לי את הארנק, ואשמח להזמין אותך.”
הנער מחזיר את הארנק. ג’וליו משלם על הארוחה ונותן לו עוד עשרים דולר. לפני שהם נפרדים, הוא מבקש ממנו דבר אחד נוסף:
את הסכין.
והנער נותן לו.
הנער הכיר את הכלל. הוא פשוט לא ציפה לפגוש מישהו שחי לפיו.
ג’וליו לא נשא נאום. הוא התנהג כמו בכל ערב, והנער ישב מולו וראה.
אני לא תמיד יודע מי מסתכל עליי. מי שם לב איך אני מתייחס לאדם שאין לי ממנו שום דבר להרוויח. ולפעמים דווקא רגע קטן, שבו אני בטוח שאף אחד לא לומד ממני, מלמד יותר מכל מה שאמרתי.
אם מישהו היה לומד ממני איך מתייחסים לאנשים, מה הוא היה לומד?
מאמין בך,
אפרים עטייה